צריך תעיז!

כמה כיף היה בניו יורק.

התגובה הראשונה שלי כשנפלטתי עם מזוודתי הורודה מהמדרגות הנעות בpenn station- אל הזרם השוצף של האנשים היתה "סעמממק, ככה צריכה להיראות עיר!". העיר השלווה ורחבת הידיים בה אני מתגוררת, שדווקא סימפטתי עד לאותו רגע, נראתה בעיני כמקבילה אמריקאית לעפולה בירת הגרעינים.

את הקצב של העיר אימצתי באופן די מיידי. במקום לקחת מונית הלכתי ברגל למלון, צועדת במהירות רצחנית (נו, היה לי כבד) ונועצת מבטים מזרי אימה בתיירים יפנים שעצרו (!) באמצע המדרכה (!!!) כדי לצלם (!!!!!!). חוצפנים (*).

הגעתי בקלות למלון שהיה ממוקם בנוחות רבה מטר מטיימס סקוור, עליתי לשים את המזוודה בחדר המצ'וקמק-מדי-בשביל-מה-שאני-משלמת-אבל-ככה-זה-ניו-יורק, ובתזמון מושלם, דקה לאחר מכן, קיבלתי טלפון מע' וג' שתמצותו היה "יאללה, אין לנו מושג איפה אנחנו ולך אין מושג איפה את, בואי לפגוש אותנו!".

אז באתי. נסעתי בסאבווי (**) ופגשתי אותם ליד גראונד זירו שנראה בערך כמו אתר בנייה סטנדרטי. משם המשכנו לוול סטריט כדי לראות קצת חליפות (למרות שאני כבר ראיתי מספיק כאלו בחודש האחרון), וראינו בפוקס את פסל החירות שהזכיר לי שהתחפשתי אליו כשהייתי קטנה. אבל במקום לפיד היה לי פנס, כי עד גיל 10 פחדתי מאש.

בערב הלכנו לאיזו מסיבה נחמדה בבית של חברים טרנזיטיביים מדרגה חמישית בערך, שם אנשים שגרים בניו ג'רזי העיזו לצחוק על זה שאני גרה בעפולה. ממש כל ניו יורק מלאה בחוצפנים! חוצפנים, אבל חמודים. חבל רק שכל כישוריי החברתיים החלידו בחודש המנודה האחרון, ולא יצא מהם כלום.

אם אינני טועה, המסיבה העליזה הזו היתה הלילה הראשון שלי בארה"ב בו נשארתי ערה לאחר חצות. זה גם היה היום הראשון בו היתה לי אינטרקציה חברתית שחרגה משיחות חולין בנות 3 דקות לצד מכונת הצילום. ליבי מבכה את ר. מרציפן נערת הבילויים החיננית שלעולם לא הלכה לישון בשעות דו ספרתיות, ואין ביכולתי להבין איך רוב האנושות מצליחה להתמודד עם משרות מלאות באופן קבוע.

ויהי לילה, ותהי התרסקות על המיטה, ויהי בוקר יום שבת ויירד בו הרבה גשם.

בשבת בבוקר נפל לי האסימון ועלה במוחי רעיון מבריק. במקום להתרפס על סף דלתותיהם של בתי ספר מרושעים בארץ, ולהירקב בערים נידחות שהן לא תל אביב, מדוע שלא אשקול לימודים בניו יורק אם אני כבר כאן? אז צעדתי בגשם (***) וערכתי סיור היכרות באחד מבתי הספר המפורסמים, וראיתי כי טוב. אז אולי באמת. זה יהיה צעד די נועז מצדי, אבל את השכל והפחד שלי השארתי בכל מקרה בתל אביב כשבחרתי להיענות בחיוב למשרה הנוכחית שלי, ונדמה לי שהמעבר מעפולה לניו יורק הוא צנוע יותר מהמעבר מתל אביב לעפולה, אז יהיה בסדר.

בצהריים פגשתי שוב את צמד חבריי, הפעם לטיול גשום בווילג' שכלל פאב חמוד לגמרי וחנות ספרים שהיתה חביבה מספיק כדי שאקח כרטיס ביקור בכוונה לחזור לשם. בערב היתה מסעדה והיה עוד פאב, הפעם כבר היינו חבורה עליזה של 7 אנשים (3 זוגות ואני. באופן מפתיע זה לא הפריע לי בכלל), ושוב הגעתי למלון מרוסקת מעייפות בשעה חד ספרתית והרגשתי ששחזרתי במעט את נעוריי האבודים.

יום ראשון גם הוא היה ברובו (****) יום שמח וקרו בו כמה דברים מעניינים מאוד, ועל כך בפוסט נפרד. עכשיו תשע וחצי ואני רוצה לישון.

ולסיום אחלוק עמכם מתנה משמחת שהענקתי לעצמי. על הפייה החמודה הזו כתוב ספטמבר, והיא נועדה לתלייה במשרד שלי כדי להזכיר לי ברגעים קשים שספטמבר ועמו תפוגת תוקף החוזה שלי נמצאים רק מעבר לפינה.