צריך תעיז!

ניסיתי לנצל את ההזדמנות לבדיקת טיבה של אכסניית נוער קרובה, כי לשלם 200 דולר ללילה בכל גיחה לניו יורק יהיה מאוד עצוב, אבל כשכבר הצלחתי למצוא אותה, פקיד הקבלה שלא דיבר אנגלית הבהיר לי שהוא לא יכול להראות לי חדר כי כולם ישנים. מילא. לקורא המודאג אספר שתהפוכה מעניינת בנושא הזה עומדת לקרות עוד כמה פסקאות בלבד.

משם חזרתי למלון כדי לארוז את מעט חפציי ולעשות צ'ק אאוט, והמשכתי לטייל בגשם להנאתי החלקית (היא היתה שלמה אם רק היה קצת פחות רטוב). וכאן היקום נכנס לתמונה. ייתכן שאחדים מכם עוד זוכרים כיצד לפני כשבועיים יצאתי לתומי אל הסופר, כשלפתע נתקלתי במצעד הגאווה המקומי.

מעניין מי ינחש מה קרה הפעם. שוב יצאתי לתומי, הפעם לא כדי לקנות מים ואבטיח בסופר אלא במטרה הנעלה של בזבוז חסר אחריות בשדירה החמישית, והבחנתי בכמויות גדולות של אנשים עומדים מתחת לגגוני הבתים. "שפנים עלובים", חשבתי. "קצת גשם והם נתקעים מתחת לגגון? חה חה חה! אם לשפוט על סמך אתמול, הם ישארו פה עוד הרבה זמן". צחקקתי צחקוק מרושע, דקרתי שני עוברי אורח עם המטרייה שלי, והמשכתי בדרכי.

לאחר שני בלוקים הבנתי שיש יותר מדי אנשים על המדרכות, ופחות מדי מכוניות בכביש. מבט מעמיק יותר גילה שהעצמים הבודדים על הכביש אינם מכוניות אלא שוטרים! אם כך, חשבתי, כנראה יקרה פה משהו מעניין. לא בכל יום השדירה החמישית נראית כמו אבן גבירול ביום כיפור. אז עמדתי גם אני, במטרייתי הורודה, לצד הדמויות הצבעוניות האלו.

ואז, מה קרה? אכן, עוד מצעד גאווה!

הנוכחי היה הרבה יותר שמח, צבעוני, ורועש מהקודם, למרות הגשם. פיזזתי קצת, אספתי קונדומים (אותם נתתי אחר כך לצמד חבריי, כי קונדומים בשבילי במצבי החברתי הנוכחי הם כמו כוסות רוח למת), צילמתי מיליוני תמונות (היו שם שוטריים נבזיים שמנעו ממני לעמוד באמצע הכביש, אז התמונות היותר מוצלחות הן דווקא של הקהל), ופגשתי את שאר החבורה העליזה ששועשעה מאוד מהעובדה ששוב נפלתי במקרה על מצעד גאווה. עכשיו, אני לא מהבחורות שלא מבינות רמזים, במיוחד לא כשהם מגיעים מהיקום בכבודו ובעצמו. פעם שלישית ואני עוברת צד.

ואם מדברים על ענייני גאווה, נדמה לי שהבוס שלי משוכנע שאני לסבית. למה? כי אחרי מצעד הגאווה הראשון הוא התעניין איך עבר הוויקאנד, וסיפרתי לו איך נתקלתי במצעד הגאווה וצעדתי איתם. הוא הרים את גבותיו וחייך חיוך משונה, שגרם לי לחשוד שאולי כאן זה לא כל כך מקובל כמו בארץ, שם כל דיכפין וכל סטרייט שלא חם לו מדי באים למצעד. כמה ימים לאחר האירוע הזה היתה לנו שיחה קצרה על סרטים, בעקבותיה השאלתי לו עותק של "ללכת על המים". הוא שאל אם יש דירוג גילאים לסרט הזה, כדי שיידע אם לצפות בחברת ילדיו, הרהרתי קצת ואמרתי שנדמה לי שזה מתאים לכל המשפחה. אחרי כמה דקות נזכרתי שאחד הדמויות הראשיות הוא הומו, וחשבתי שאולי עדיף ליידע אותו. אמריקאים, לכו תדעו. אז חזרתי לחדרו וחלקתי עמו את העובדה הזו, ושוב קיבלתי חיוך משונה והוא אמר שזה בכלל לא מהווה בעייה. על המצעד הניו יורקי כבר לא סיפרתי לו.

נחזור ליום ראשון. אחרי ששהינו במצעד נפרדתי בצער לשלום מע' וג', וכולי תקווה שעוד אראה אותם במהלך הטיול שלהם. משם המשכתי לבדי לחנות ספרים ישראלית כדי לתדלק קצת, כי סטימצקי הנבזיים לוקחים 30 שקל לפריט במשלוחי חו"ל. המוכרת היתה סופר חמודה. פטפטנו קצת, וכשהיא שמעה שאני גרה לבד בעפולה ואין לי חברים בניו יורק, כך שאני ישנה במלון, היא הזדעזעה לחלוטין ואמרה "מה?? חבל על הכסף! תבואי לישון אצלי בפעם הבאה!". חשבתי שהיא צוחקת, מי מזמין אנשים שהוא לא מכיר לישון אצלו? אבל היא חזרה על זה שוב, וכששאלתי אם היא רצינית היא תהתה מדוע אני בשוק ונתנה לי את המספר שלה. אני לא יודעת אם אעשה עם זה משהו, אני נוטה להתבייש קצת במקרים כאלו או לחשוד באינטרס פלילי סמוי, אבל זה היה מאוד מאוד חמוד מצדה, ואולי בכל זאת אתקשר לפטפט.

משם המשכתי למלון, לקחתי את המזוודה והמחשב, והגעתי באיקדום אופייני אל תחנת הרכבת. שם ירדתי על קאפקייק עצום וטעים, והחל מהנקודה הזו – יומי התהפך לרעה. הייתי מפרטת אבל שוב כבר עשר ואני הולכת לישון. חלומות פז, ממני ר. מרציפן.

ולסיום: מלך.