צריך תעיז!

אז בדבר אחד צדקתי, ובאחר טעיתי. היא לא ערבייה. היא כן נכנסת בי.

ביום הראשון לעבודתי ציפיתי שיעשו לי מן סיור היכרות ועניינים לוגיסטיים. יוק. נתנו לי מפתח למשרד שלי וערימה של חומר קריאה, ונתנו לי להתמודד לבד. החלטתי שבכל זאת חשוב לברר כל מני עניינים מעשיים, כמו איך לעזאזל משיגים אישור כניסה לבניין, סיסמאות למחשב, עטים ומשכורת, ופניתי למזכירה. עזיזה היתה בחופש. החליפה אותה ביומיים הראשונים שלי מרילין, "כמו הקוסם" (*), שהיתה אישה סופר נחמדה, אבל לחלוטין לא יעילה בכל מה שנוגע לסידורים שלי. "חכי לעזיזה", היא נהגה לומר.

אז חיכיתי לעזיזה. ועזיזה הגיעה, והיתה קצת אנטיפטית כבר מההתחלה. עשיתי את הסידורים שלי, רובם בכוחות עצמי, ובחנתי בפליאה כיצד היא הופכת את עורה מתשובות קצרות וזועפות לשאלות שלי, עד שיחה ארוכה וכמעט עמוקה בשירותים, בה היא סיפרה לי על המשפחה שלה ונתנה לי עצות בטיחות לחיים שלווים עיר.

ואז עברו שבועיים מאז שהתחלתי לעבוד, והגשתי את דו"ח השעות הראשון שלי, כפי שהונחיתי. "אחרי שאני מכניסה את זה למחשב, אם הבוס מאשר, הכסף צריך להיות אצלך בחשבון תוך יומיים" היא אמרה לי. אז מדי יומיים בדקתי את חשבון הבנק שלי (**), ואין כסף. אחרי חמישה ימים אדון בוסקטן נכנס לחדרי וסיפר לי שלא מאשרים לי את השעות הנוספות ושננסה להתקזז, ועדיין אין כסף. עוד כמה ימים עברו, ועזיז'לה נכנסה לחדרי עם הטופס שנתתי לה, ונזכרה לספר לי שהיא צריכה שאמחק את השעות הנוספות ואחתום ליד. אז מחקתי וחתמתי. קצת איבדתי חשבון מתי כל דבר קרה, אבל בשורה התחתונה – עברו שבועיים מאז הדו"ח הראשון, ועוד לא ראיתי סנט.

עכשיו, למזלי הגעתי עם רזרבות מהארץ, אבל הם לא יודעים את זה כמובן. מה לדעתם אני אמורה לעשות לגבי שכר הדירה שצריך לשלם מחרתיים? זה חוקי בכלל? אני באמת שואלת.

איפשהו באמצע הסיפור הזה קרה דבר מטריד עוד יותר. כשעברתי ליד עמדתה, עזיזה פנתה אלי בלחש ושאלה אם יש לי זמן. אמנם בדיוק עבדתי על משהו, אבל חשבתי שהיא מדברת על שתי דקות כדי לברר איתי משהו, ואמרתי שכן. היא העבירה לי רשימה של כעשרים שמות, וביקשה ממני להתקשר אליהם כדי לבדוק מתי הם פנויים בשבוע הקרוב לצורך ישיבה גדולה שבוסקטן מארגן בנושא פרוייקט שאנחנו עובדים עליו. הייתי כל כך בהלם מהחוצפה שהחזקתי את הדף ביד, ולפני שהספקתי להגיד משהו תפסו אותי בוסקטן וחברו וחטפו אותי לישיבה שנמשכה שעתיים.

כשיצאנו מהישיבה ניסיתי לברר איתו מה הקטע של רשימת ה20 המהוללת. "עזיזה ביקשה שאבדוק מתי הם פנויים", אמרתי לו, "אז תהיתי מתי חשבת לערוך את הישיבה הזו ". גם הוא היה קצת בשוק. הוא אמר שלא הגיוני שזה מה שהיא ביקשה ממני, ובטח היתה אי הבנה, וזו פגישה שהיא חייבת לתאם בעצמה כי רוב האנשים האלו עסוקים מאוד, וצריך לעבור דרך רשת מזכירות מסועפת כדי לגרום להם לפנות זמן. ובכלל, זו העבודה שלה וזה לא קשור אלי. "נלך לדבר עם עזיזה עכשיו", הוא קבע, "זו בטוח טעות" (**). אז הלכנו, ועמדתי שם כמו גולם קטן וחמוד כשהוא הסביר לה שאני לא יכולה לעשות את זה, כי אני בכלל לא מכירה אף אחד מהאנשים האלו.

"בסדר, אני אעשה את זה" היא מלמלה מתחת לשפם, חטפה ממני את הדף ולא אמרה מילה.

יום אחרי זה עברתי במסדרון כשהיא בדיוק הציצה מאיזה חדר. "שלום!" אמרתי לה, היא הסתכלה לי בעיניים, לא אמרה כלום, והכניסה את ראשה בחזרה לחדר. אתמול היא שוב היתה נחמדה אלי פתאום ונתנה לי קצת רעיונות לא מעניינים על איך לבלות את יום העצמאות הקרב.

בנוסף לכל אלו, היה את אירוע השדכן. במסגרת העבודה שלי אני מייצרת מסמכים מרובי עמודים בקצב רצחני, וכמובן שיהיה מאוד הגיוני ונוח אם יהיה לי שדכן בהישג יד. אז אין לי. כבר בימים הראשונים נברתי בארון הציוד ומשלא מצאתי שם שדכנים, פניתי לעזיזה בנימוס ושאלתי אותה כיצד משיגים שדכן בארגון הזה. היא מלמלה (לא סתם אני משתמשת הרבה במילה הזו, היא באמת ממלמלת כל הזמן) שיש שדכן בחדר הצילום. באמת יש שדכן בחדר הצילום. הוא פשוט משדך 20 דפים ומעלה, נמצא מאוד רחוק מהמשרד שלי, ו...לא ממש עובד.

בגלל שנמאס לי מהתנודתיות בידידותיות שלה החלטתי לצמצם מגע למינימום, ובמשך השבועות האחרונים השתמשתי במהדקים (צבעוניים ויפים שלקחתי מארון הציוד) במקום בשדכן. לא נוח בעליל. היום בוסקטן זרק משהו על זה שעם כמות ההדפסות שלי אולי כדאי לארגן לי מדפסת אישית למשרד. "עזוב אותך ממדפסת, תארגן לי שדכן קודם!" צחקתי. ואז הוא הרצין, ושאל אם טרם השגתי שדכן. "עזיזה אמרה שקשה להשיג אותם פה", יידעתי אותו. "I don't know what you did to offend her, there should be no problem" הוא אמר בחזרה, וביאס לי את הצורה עד רגע זה לפחות.

"אולי היא לא הבינה אותי נכון, וחשבה שאני רק רוצה לשדך משהו חד פעמי" ניסיתי לשכנע את שנינו, והחלטתי לפנות אליה שוב. "השדכן בחדר הצילום לא עובד?" היא שאלה. הסברתי. "בסדר, אני אזמין לך" מולמלתי בתגובה.

כמובן שהצעד ההגיוני ביותר יהיה לקנות שדכן בעצמי בחמישה דולר במקום להשתמש במהדקים הלא אמינים האלו שתמיד מתפרקים ברגע הלא נכון, אבל בפרנציפ לא אעשה זאת. אם אני לא מקבלת שדכן תוך שבוע, אחכה שתלך הביתה ואגנוב את זה שמונח על השולחן שלה.

אני פותחת את הבלוג להימורים:

א) מתי אקבל את המשכורת הראשונה (להזכירכם, הגשתי בקשה כבר ב16 ליוני, ובכוונתי להגיש מחר בקשה דומה לשארית החודש).

ב) מתי אקבל שדכן.

ג) מתי אבין מה לעזאזל הסיפור שלה נגדי.

ועם כל העונג שאני מקבלת מלתכנן נקמות ולהיות סוכנת הימורים, זה באמת לא נעים. בין העוינות הלא ברורה הזו לבין העובדה שאף אחד חוץ מבוסקטן לא מחליף איתי מילה, לא כל כך כיף לי להיות שם. זה לא צריך להיות ככה. אני שמחה שמתחיל מחר סופשבוע ארוך, ומאוד עצוב לי על השמחה הזו.