צריך תעיז!

מצחיק לחשוב שרק לפני 26 שעות דילגתי במורד שדרות רוטשילד והטמנתי פתקי משאלות בכותל המערבי של תל אביב.

ושלפני 24 שעות מיהרתי לארוז את תחתוניי הצבעוניים ואת ערימת הספרים החדשים שלי, והתקלחתי מהר מהר כדי שלא אאחר.

ושלפני 23 שעות בעטתי בהמוני הפליטים שגדשו את שדה התעופה ועיכבו אותי ואת מזוודתי הורודה (ששקלה בסך הכל תשע קילו, כולל ספרים ו3 זוגות נעליים!) במסעינו הארוך אל עבר דוכן הצ'ק אין.

ושלפני 22 שעות שיקרתי לדיילת הקרקע במצח נחושה על כך שאני בהתקף חרדה מהטיסה שלי ושכבר לקחתי שלושה וואליומים, ולכן כדאי מאוד שהיא תשים אותי באחד מהמקומות שאני רוצה. היא עשתה את זה, כמובן.

ושלפני 21.5 שעות כל כך האמנתי לסיפור שלי, שהצטערתי שבאמת אין לי ואליום בהישג יד.

ושלפני 21 שעות קניתי ממתקים ישראלים וחלבה (איכס!) כדי לחלק בחנפנות אוריינטאלית לעובדי משרדי. שולם עם עזיזה!

ושלפני 20.5 שעות פלשתי בקול תרועה לחנות הספרים וקניתי בנוסף לאלו שכבר לקחתי מהבית, עוד ארבעה (דיימונד, את יהלי קניתי בגללך בלי לדפדף בכלל. אם הוא מחורבן את חייבת לי ספר. וגלידה).

ושלפני 20 שעות המראנו.

ואיך לפני עשר שעות הדייל העיר אותי בחצי ליטוף, ומסר לי מתנה ארוזה יפה ועם ברכה, מחבר משותף שלנו. המחווה הזו כל כך הפתיעה ושימחה אותי שזה כמעט היה שווה את הסבל של הטיסה.

ואיך אחרי שנחתנו חטפתי הלם מהתור בבדיקת הדרכונים, ומהתור לאייר טריין, ומהתור הבאמת לא סביר לדלפק של יונייטד, שעוד עמדתי בסופו בשעה שש וחצי כשהקונקשן שלי אמור היה להמריא בשבע וחמישה.

ואיך באופן די מרציפני (אך עדיין לא לגמרי טבעי לי), הפכתי עולמות וקודמתי לקדמת התור, ובזכותי נשלפו מהתור בפינצטה גם שאר נוסעי הטיסה שלנו. ואיך מרוב שהתבלבלתי הושטתי בטעות את הדרכון הישראלי שלי במקום את תעודת הזהות המקומית, ולכן זכיתי לבונוס בצורת בדיקה מחמירה במיוחד עם כפפות וחיפוש במזוודה. עשר דקות לפני ההמראה.

ואיך הספקתי להגיע ברגע האחרון, וכשראיתי עד כמה המטוס קטנצ'יק ורעוע וחורק - כמעט התחרטתי על זה.

אבל בסוף נחתנו בשלום.

אני יכולה גם לספר על האיש הישראלי המשונה שישב לידי במשך הטיסה לעפולה, ושאחר כך גם הקפיץ אותי הביתה והזמין את עצמו (די בניגוד לרצוני) לעלות. בהתחלה הוא גם רצה להתקלח פה (??????22) אבל יש גבול לרוב התעלולים וזה בהחלט היה אחד מהם.

אני יכולה גם לספר על השבוע המדהים שהיה לי בארץ, שהיה מן מיקרוקוסמוס של חצי השנה שקדמה לנסיעתי. פגשתי המון חברים, אבל רק את אלה שבאמת רציתי לפגוש. שאר העולם בכלל לא ידע שאני בארץ. ערכתי ביקורים שגרתיים אך מהנים בבארבי, ובבאצ'ו, ובחוף הים. חוללתי קצת טרור רגשי בלבבותיהם של אקסים לא רלבנטים והזדיינתי קצת עם אקסים רלבנטים יותר. וחוץ מקצת קשיי חנייה מוגברים, והתור בשדה התעופה, ואינפלציה באנשים משונים שביקשו הכוונות (ונשלחו מיד לשדרות הגעתון) - המלחמה לא הורגשה בכלל.

ולמען האובייקטיביות - היו גם צדדים קצת פחות נעימים. כמו שהבנתי פתאום שבניגוד לציפיותיי העולם לא תמיד סובב סביבי. ושלמרות שהגעתי לבקר לכל כך מעט זמן, ואלוהים יודע מתי אהיה שוב בארץ (בעצם גם לי יש כיוון כללי), לא כל מי שציפיתי ממנו יצא מגדרו, או אפילו מביתו, כדי לפגוש אותי. ושלמרות שאני כזו מרציפנית מגניבה, יש בי גם את צד ה-ר' שנפגע ונעלב והרבה הרבה יותר מדי רגיש.

והסיבה שבגללה בעצם באתי לארץ הלכה לא משהו בכלל, אבל אצבעותיי הכסוסות ממתח וכוויות מקרמל עודן מוחזקות, ואני מקווה מאוד שגם שלכם. אחרת השמרו לכם, עכשיו כשיש לי פרו יש לי את כתובות האימיילים שלכם, ואשלח לכולכם הצעות להגדלת הפינסים שלכם!

אז הייתי מפרטת קצת יותר על כל מעליי, אבל רבאק - אני אחרי 30 שעות בדרכים, ומחר חוזרת לעבודה. הייתם חושבים שיהיה לי משהו יותר מוצלח לעשות.

בברכת "פקח אני פליט וגם סימני הפיסוק שלי ברחו מהטילים",

ר. מרציפן.