ביום השני שלי בעבודה כבר הוזמנתי לישיבה רבת משתתפים, ככה זה עובד אצלנו. ניסיתי לצמצם את נוכחותי ככל האפשר, עד שבוסקטן נוכח לדעת ששכח במשרדו את רשימת השאלות שהוא הכין לישיבה. "יש לי כאן עותק!" צייצתי. "פששש, היא הכינה עותק של השאלות שלך. מה עוד צריך?" אמרה בחיוך חם אישה מבוגרת מצדו השני של החדר, ולמרות שלא ידעתי מי היא ומה היא – הרגשתי שהיא כבר קצת בעדי.
מאז יצא לנו לעבוד קצת ביחד, היא ואני. ובכל פעם צחקנו בינינו, ותמיד היה נעים איתה. היא מסרבת לבוא לישיבות לפני עשר בבוקר, ולאלה שמתקיימות ב11 היא מגיעה טרוטת עיניים, צמודה לכוס קפה. הפרוייקט שאנחנו עובדות עליו קשור לתורכיה, והיא ביקרה שם כמה פעמים לאחרונה, ומשום מה ברוב טמטומי הנחתי שזוהי ארץ מוצאה. מאיפה לי לדעת איך נראים תורכים.
עד שהיום, במסדרון, שמעתי אותה אומרת משהו על פינוי חירום מביירות. והתעניינתי. שני הבנים שלה היו שם, היא סיפרה לי. נסעו לקיץ ללמוד ערבית באוניברסיטה האמריקאית. "אני לבנונית", היא אמרה לי. לבנונית פלסטינאית. המשפחה שלה חיה בירושלים עד שגורשו ב48 ("סליחה", אמרתי בשקט, בחוסר נעימות), התגלגלו ללבנון והתאזרחו שם. בקלות יכלה למצוא עצמה במחנה פליטים. רק בגלל השתלשלויות גורל ומזל המשפחה שלה שגשגה בלבנון, השתלבה במעמד העליון. ועכשיו היא פה, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. והבנים שלה בסדר, פינו אותם בזמן.
ודיברנו קצת, היא ואני, על המצב. התחלנו בדיבורי פוליטיקלי קורקט שלא נגעו בי, על כמה שכולם רוצים שלום, ועל איך שצריך להפסיק מיד את המצב המחורבן הזה. ואיך אפשר לעשות את זה בכלל. ואיך זה שיש מלחמה, אם אף אחד לא רוצה אותה. לאט לאט היא נפתחה, סיפרה על איך שאצלם מחנכים אוטומטית לשנאת ישראלים. על איך שישראל היא האויב בשבילם. לא כל כך בשכבה האמידה, היא אמרה, אבל אצל רוב העם זה נורא. ואני אמרתי שאצלנו זה לא ככה בכלל, וקיוויתי שאני צודקת, ושקול הרוב הוא הקול שאני שומעת בשכונה שלי ולא הקולות המתלהמים בטוקבקים. אני כבר באמת לא יודעת.
"רק העניים נפגעים במלחמה הזו", היא המשיכה לספר. "כל מי שיכל להרשות לעצמו עזב את ביירות מזמן. אולי הבתים שלהם נהרסו, אף אחד לא יודע מה קורה עם הרכוש שלו, אבל לפחות בגוף הם בסדר. מבפנים כולם פגועים". וניסיתי לחשוב אם גם אצלנו רק העניים מתים, ולא. סיפרתי לה על איך שאנשים אצלנו מתגעגעים לבתים שלהם, לשגרה, על אלה שחזרו הביתה למרות שיש להם לאן לברוח. ולשנייה נעלמה החמימות מהמבט שלה, כשהיא אמרה בחדות: "את לא יכולה להשוות קטיושה לפצצה של חמישים טון".
ב ו ם.
הפצצה הזו הצליחה למוטט את כל חומת האקספיזם המשועשע שבניתי מסביבי בזהירות בשלושת השבועות האחרונים. אני לא רוצה להיות האויב של אף אחד. אני לא רוצה שילדים ילמדו שצריך לשנוא אותי. אני לא רוצה ששכונות שלמות בביירות, על בתיהן ותושביהן, יהפכו לאבק. אני לא רוצה לראות חורי קטיושות בבתים בחיפה. אני לא רוצה לשמוע על חיילים קטועי גפיים.
ואני פה לבד. סירנה של ניידת כיבוי אש שהופעלה מתחת לחלון שלי גרמה לי לקפוץ בבהלה מהכסא. לרגעים שכחתי איפה אני נמצאת, והייתי משוכנעת שזו אזעקה ושאני חייבת לרוץ למקלט. את הרעמים שרועמים פה בלי הפסקה אני מבלבלת בקולות מסוקים.
אני פה לבד, ואני מפחדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
