צריך תעיז!

לפני כמה ימים דחסתי את הלאנץ' בוק לתיקי המהודר (רומן רוסי, בפעם האלף, בתיק מצ'וקמק שאמנם עלה לי רק 15 דולר אבל לפחות נראה אלגנטי בזיופו) ותכננתי לאכול בנחת את הסלט שלי בעודי ממטירה שביבוני חסה על ברוך שנהר. אבל מה, בוסקטן תפס אותי במסדרון והכריח אותי בפולניות אופיינית להזמין אותו להצטרף אלי.

הוא התעניין בתוכניות המסעות שלי (אני והורודה כבר הפכנו לאגדה במשרד), וחלקתי את כוונתי לנסוע לקליפורניה לשבוע-שבועיים לאחר שאעזוב. "הממ, את אוהבת לראות אנשים מפורסמים?" הוא שאל אותי במבט שוקק. כשבהיתי בו בתמיהה (כי לא נעים ללגלג על הבוס שלך בפנים) הוא סיפר לי בהתלהבות עצומה איך הוא גילה שיש באל. איי. קניון שבו מסתובבים אנשים מפורסמים, ולכן הוא נסע לשם וחישב באיזה חנויות גבוהים הסיכויים שייתקל בכאלה.

בשיטוטיו הוא הבחין באישה עם כובע משוך על פניה, והסיק בלוגיקה מתבקשת שהיא מפורסמת, לכן הוא עקב אחריה בכל הקניון עד שקלט שהיא ורעותה הן לא פחות מהאחיות הילטון! הוא סיפר לי בהתרגשות איך הוא דיבר איתן והטריד אותן, וניסה לחלוק איתי טיפים לאיתור מפורסמים. בשלב הזה כבר לא הצלחתי להתאפק יותר, ובוס או לא בוס – סיפרתי לו שכמישהי שגדלה בת"א איבדתי את הזכות להתלהב ממפורסמים מקומיים כבר בחטיבת הביניים, כשהיינו לוגמות לימונדה בפרילנד בתקווה שאביב גפן יגיד לנו שלום, ושמפורסמים בינלאומיים, אם להודות על האמת, אני פשוט לא יודעת לזהות. המצב עד כדי כך חמור שאמנם ידעתי שפריס הילטון קיימת, אבל אין לי מושג איך היא נראית ואפילו לא שיערתי שיש לה אחות.

להזכירכם, כדי שתבינו את מוזרות הסיפור – בוסקטן אינו נער קולג' בן 20, אלא יהודי אמריקאי בן ארבעים פלוס, שאוחז במשרה בכירה ובארבעה ילדים. אני באמת לא מצליחה להבין את זה.