צריך תעיז!

באחד האמשים חברתי מימי התיכון פטפטה איתי במסנג'ר, וציינה שחברה של חברה שלה (עוקבים?) תגיע בקרוב לביקור בעפולה. יופי, חשבתי. אני מכירה קלושות את הנפש הפועלת והיא השאירה רושם חיובי בהחלט, אולי אפילו ייצא לי לבלות קצת בעפולה המנוכרת והבודדה.

אז לפני כשבוע היא נחתה בעיר, ונשמעה מדוכאת מאוד כשהתקשרה אלי. נו, ג'טלג, והכורח להיות מוקפת בעשרות ערבים עוינים במשך שבועיים (זה מן סמינר שכזה). סיגלתי את טון מדריכת התיירים שלי, ובנסיון להרגיע אותה אמרתי לה "תראי, הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על עפולה זה שהיא נמצאת בסך הכל 3.5 שעות נסיעה ברכבת מניו יורק!". באופן די מפתיע היא התלהבה מאוד, וביקשה שאזמין מלון. אז את ערב חמישי ביליתי בנסיונות מפרכים לאתר את החדר האחרון שנותר במיקום סביר בניו יורק, בסביבות ה200 דולר. מצאתי, הזמנתי, וידי כבר כמעט לחצה על אישור הזמנת כרטיסי הרכבת כשהיא התקשרה ואמרה שאחכה עם זה, כי אולי יהיה לנו טרמפ.

הו, הטרמפ. התגלמותו הקלאסית של הישראלי המכוער והבלתי נסבל. הטרמפ תכנן לשכור אוטו ולנסוע מעפולה לניו ג'רסי. על פניו - נשמע נהדר. אך הבעיות התחילו כשהוא רצה לצאת לדרך כבר בשש וחצי של בוקר שבת, וסירב לעבור דרך דירתי או דרך נקודת איסוף כלשהי במרכז עפולה, למרות שהדרך מהמלון שלהם לניו ג'רסי בהחלט עוברת פה. מילא, חשבתי, הוא עושה לי טובה אז לא אתחצף, ואגיע כמו ילדת קייטנה עם כובע ומימייה בשש וחצי בבוקר למלון שלהם שבכלל נמצא טכנית במדינה אחרת.

רק מה? בימי שבת המטרו לא מתחיל לפעול לפני שבע וחצי, אין לי שום מושג איך נוסעים פה באוטובוס, ובחיים לא הזמנתי מונית. מצאתי אתר מוניות שמציין שצריך להזמין מונית דרכו לפחות שעה לפני מועד הנסיעה, ומכיון שאני לא סומכת על האינטרנט הזה החלטתי להתעורר בחמש ורבע (!) כדי להתקשר אליהם שעה לפני מועד נסיעתי ולהזמין מונית בטלפון. עברנו פרוצדורת זיהוי שלמה, בסופה המוקדנית הודיעה בקול נחרץ שהמונית תהיה אצלי תוך 10-30 דקות. מה זה, פיצה? אני רוצה אותה פה בשש ורבע! מסתבר שאי אפשר להזמין לשעה מסויימת. אז בזבזתי עוד כעשרים דקות יקרות על איתור חברת מוניות שתסכים לקבוע מראש, חפפתי את שיערי במרכך בריח "סוכריות תות שמנת" (בחיי), ארזתי מהר את המזוודה הורודה ויצאנו לדרך (שימו לב, השעה היתה שש ורבע כשיצאתי מהבית).

הגעתי למלון, חיבוק גדול לט' (מה שאחוות חו"ל עושה לשתי זרות מוחלטות) ובשבע ורבע רק יצאנו לדרך, שכמובן חלפה בלוקים ספורים מהדירה שלי. והו, כמה הלכנו לאיבוד. הטרמפ לא שכר אוטו עם ג'י. פי. אס (בדיעבד הסתבר שהוא פשוט לא ממש ידע מה זה) וכנראה התקמצן לקנות מפת דרכים, ולכן ניסינו לפלס את דרכנו לניו ג'רזי, דרך שעוברת בחמש מדינות, על סמך הוראות מהאינטרנט שהועתקו בכתב יד רועד. כמובן שפספסנו כבר את הפנייה השנייה, ולכן היינו אנוסים לנחש את כל הדרך.

למען האמת, כנראה שלא הייתי מכפישה כל כך את הטרמפ אלמלא הוא היה "מביא לי את הסעיף" כבר בתחילת היכרתנו. לכל היותר חמש דקות לאחר שנפגשנו הוא כבר בירר כל פרט ופרט על עבודתי הנוכחית, ואז שאל מה אני מתכוונת לעשות כשאחזור לארץ. סיפרתי לו על תוכניתי הנחמדה, ולהפתעתי וחרדתי במקום לקבל את התגובה הנפוצה של השתאות או פרגון, הוא רק אמר "נו, זה בסדר אם יש לך הורים עשירים...".

אז התעצבנתי בלב, כי בכל זאת טרמפ, וט' עוד צריכה להסתדר איתו, לא נעים לעורר סקנדל. רק התווכחתי איתו קצת על זה שאני דווקא מגיעה מעמדה טובה יותר, כי כבר ביססתי לעצמי גב מסויים בתחום בו אני עובדת עכשיו. פחחח, לכו תתווכחו עם בלטות. ניסיתי להבליג ולהתאמץ לחבב אותו, אבל שעה לאחר מכן איכשהו עלה בשיחה הקורס שלמדתי בפריז. ט' התלהבה פלאים, והטרמפ רק שאל "כמה זה עלה?". זה כבר עצבן אותי כל כך שאמרתי לו בבוטות שאני לא זוכרת כי זה היה מזמן, כבר לפני חצי שנה!

ונסענו לאיבוד ולאיבוד, תועים בין אוטוסטרדות אינסופיות לשכונות המצוקה האחוריות של ניו ג'רזי. כל הזמן הזה ט' המסכנה ניסתה לנווט (לכו תנווטו מישהו שבטוח שהוא צודק כל הזמן, ולכן גם כשאנחנו לא יודעים את הדרך הוא נוסע במהירות עצומה בנתיב השמאלי ומפספס פנייה אחר פנייה) ואני ישבתי במושב האחורי, מנמנמת לסירוגין ובשאר הזמן זוללת אוריאו'ס ועושה לו פרצופים בראי.

מתישהו הבחנו במטוסים מנמיכים לקראת נחיתה, ולפי כיוון טיסתם הצלחנו להגיע אל שדה התעופה בניו ארק בשעה אחת ועשרים, שם ט' ואני אמרנו לו יפה תודה ונמלטנו מהאוטו אל עבר הרכבת וניו יורק שחיכתה לנו מצדה השני.

אבל עכשיו אני עייפה, אז אהיה טיזרית כהרגלי וניו יורק תחכה גם לכם בצדו השני של הלילה. לילה טוב!