צריך תעיז!

כמו שסיפרתי, לפני כשבוע יונה קטנה ונחמדה התלבשה לי על האדנית שלא טרחתי להשקות בשנה האחרונה, והתחילה לקנן. מדי פעם היא עפה לכמה דקות, אותן ניצלתי כדי להציץ, וביום אחד גיליתי ביצה קטנטנה ויפה, לה קראתי בשם מקס, וביום שאחריו ביצה נוספת - שלה קראתי תומר. בשבוע הזה גם אני קיננתי, אפשר להגיד, כי הייתי כה חולה וחלושה שבעיקר רבצתי על הספה שלי עטופה בשמיכת הבועות היפה, והשקפתי על היונה ועל הטלויזיה לסירוגין. נקשרתי אליהם למדי וכבר תכננתי לנו תכניות כשיוולדו.

אתמול, יום השואה, קמתי נורא מוקדם, בטעות, ותהיתי מה אעשה בצפירה. אני הכי אוהבת לעמוד במרפסות או חלונות ולראות את העולם קופא, אבל בדירה הזו יש לי רק חלון עורפי, כך שהחלטתי שפשוט אשב על הספה שלי ואפסיק את פעולותיי. כך עשיתי. אבל ברגע שנשמעה הצפירה, במקום שהעולם יקפא, ראיתי משק כנפיים גדולות, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, היונה שלי נמלטה, וציפור ענקית ויפה ואכזרית חטפה את תומר, עפה לענף סמוך, ואכלה את הביצה. ראיתי את כל הצהוב נשפך.

אחר כך היונה חזרה, והציפור המרושעת ניסתה לחזור כמה וכמה פעמים כדי לחטוף גם את מקס, אבל לא נתתי לה, עמדתי בחלון וכל פעם שהיא התקרבה צעקתי עליה ונפנפתי בידי. אחרי שעתיים למרבה הצער הייתי צריכה להפקיר את משמרתי וללכת לפגישה שלא יכלתי להזיז, אבל כשחזרתי מקס ואמו עדיין היו שם.

בכל אופן החוויה הזו היתה מאוד מזעזעת, ואני לא איזו מחבקת עצים ואף פעם לא הצטיינתי באהדה גדולה לממלכת החי, אבל זה היה קשה לראות, ואני לא חושבת שאוכל ביצים או בשר בזמן הקרוב (לא שגם ככה אכלתי ביצים, ולא שסבתא שלי תרשה לי להיות צמחונית, אבל עכשיו ממש בא לי להקיא כשאני רואה ביצה).

תוסיפו לכך את העובדה שנהגתי בטפשות רבה עם אותו אהוב-נשוי-בלתי-מושג שלי, ונראה לי שיש מצב שקטעתי את הקשר שלנו לתמיד (מה שמעבר ללשבור לי את הלב גם יכול להרוס לי את ההתקדמות שלי בפרוייקט מסויים שרוחו כל כך מרחפת עליו, שאני רוצה למות רק מהמחשבה של לפתוח את הקובץ הרלבנטי), ואיכשהו היומיים האחרונים שלי לא נראים שמחים במיוחד. אני עצובה נורא ומקווה שהכל בראש שלי ושלא באמת עשיתי נזק. לא כי אני רוצה שנהיה ביחד, כי למרות שוואו, אני רוצה, אנחנו לא נהיה יחד. אני פשוט לא רוצה שהוא יכעס עלי. שנוכל להמשיך לדבר. לעבוד. שזה לא ייגמר ככה.

וברוח יום השואה: אנשים זרים כל הזמן נותנים לי מזון בחינם, זה קורה לי בערך פעם בחודש, אבל אתמול זה היה ממש מוגזם, שלוש פעמים שונות ביום אחד היקום אשכרה השליך עלי אוכל (קציצות, בוטנים, והבמבה החדשה במילוי נוגט). לא אנשי שיווק אלא סתם אנשים אקראיים ברחוב. ואני לא בדיוק נראית כאילו אני צריכה את זה. משונה.

עדכון, 4.5: אחרי יום מאוד ארוך וחיובי בבית הספר (להיות עסוקה ומוקפת אנשים נחמדים כנראה טוב לבריאותי הנפשית, אין מה לעשות) חזרתי לביתי, וכשהיונה (לה קראתי בשם "ציפורית") התעופפה להפסקונת, שמתי לב שגם מקס נאכל. עכשיו אין ציפורית, אין מקס, ואין תומר. רק שרידי עלים באדנית היבשה שלי. יהי זכרם ברוך.