צריך תעיז!

בחיי שיש מאחורי זה סיפור אדיר, אבל למי יש כוח לכתוב את כולו. השורה התחתונה: נער הקפה (מישהו זוכר? מלפני שנתיים) ואני, חזרנו להיות יחד. הפעם, ואת זה גם אמרתי לו בהרצאה מנומקת היטב, אני נחושה לגרום לזה לעבוד ולא לפשל. אך הקטצ' בסיבוב הזה הוא לא כל מני תוקעים כתומים ורעי לב שנחושים לחבל בחיי, ולא חוסר היכולת שלי להיות מאושרת עם בחורים טובים (עבר לי, תודה לאל), אלא עובדה גיאוגרפית מטופשת, ואני תמיד שנאתי גיאוגרפיה. נער הקפה ממוקם כבר כשנה הרחק הרחק מעבר לים, באחת הערים שאני יותר מחבבת ויותר רואה את עצמי משתקעת בהן, אבל כמו שהוא אמר, "זו מחוייבות גדולה מדי לעשות דבר כזה אחרי קשר של חודש". (אני רק חולקת עליו לגבי החודש, לדעתי אפשר להגדיר אותנו כאילו אנחנו יחד שנתיים. ברוטו).

הוא חזר היום לכור מחצבתו, ואני, שתכלס אין לי מה לעשות כאן עם עצמי, מתבשלת במרק שנקרא תל אביב ומנסה לסיים את פרוייקטי הגמר שלי כמו בן אדם, ולהתחיל לפתח כיוונים ל"קריירה". החלטנו שנשארים יחד בינתיים, ושנגרום לזה לעבוד. אני באופן אישי מתכוונת לשנע את עצמי לשם לביקור (ארוך אך עם תאריך חזרה מוגדר) כבר עוד חודש וחצי. הוא מצדו טוען שזה נשמע לו מוקדם מדי, אבל אני מניחה שהוא יתרגל לרעיון. וגם ככה, מי שואל אותו.

הוא סירב לתת לי ללוות אותו לשדה התעופה, גם מתוך רצון לעשות מחווה נחמדה להוריו שבקושי ראו אותו במהלך הביקור הזה (בגללי, אופס), אך בעיקר בגלל שאיימתי לעשות סצינה דרמטית פומבית. אני לא מאמינה שהזכות הזו נשללה ממני! מתה על פרידות שדה תעופה. בכל מקרה מה שיצא מזה זה שנפרדנו לשלום בנשיקה סטנדרטית ומשעממת באוטו מתחת לבית שלי, כאילו אחד מאיתנו פשוט הולך לסופר, ואפילו לא בכיתי בכלל.

למען האמת, עכשיו, כמה שעות אחרי, אני במועקה די חריפה. אבל היא בכלל לא בגללו, כי יש לי אמונה משונה ומוצקה שבינינו הכל יסתדר, אלא בגללי. סיימתי לימודים. אני מתה להמשיך ללמוד עוד, אבל המסלול שבחרתי בו לא לגמרי מאפשר לימודי המשך סטנדרטיים. מה לעזאזל אני הולכת לעשות עם שאר החיים שלי? באיזהתחום? והאם זה יהיה פה, שם, או באמצע?

(מה שבטוח זה שברגע זה ממש אני הולכת להפעיל את המזגן ולהכריח את עצמי לעבוד ויהי מה. יש לי עשרה עמודים כתובים מתוך כ25 שתכננתי להגיש מחר כדי לנצל איזשהו מומנטום. יה רייט).