צריך תעיז!

באחד האמשים חברתי מימי התיכון פטפטה איתי במסנג'ר, וציינה שחברה של חברה שלה (עוקבים?) תגיע בקרוב לביקור בעפולה. יופי, חשבתי. אני מכירה קלושות את הנפש הפועלת והיא השאירה רושם חיובי בהחלט, אולי אפילו ייצא לי לבלות קצת בעפולה המנוכרת והבודדה.

אז לפני כשבוע היא נחתה בעיר, ונשמעה מדוכאת מאוד כשהתקשרה אלי. נו, ג'טלג, והכורח להיות מוקפת בעשרות ערבים עוינים במשך שבועיים (זה מן סמינר שכזה). סיגלתי את טון מדריכת התיירים שלי, ובנסיון להרגיע אותה אמרתי לה "תראי, הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על עפולה זה שהיא נמצאת בסך הכל 3.5 שעות נסיעה ברכבת מניו יורק!". באופן די מפתיע היא התלהבה מאוד, וביקשה שאזמין מלון. אז את ערב חמישי ביליתי בנסיונות מפרכים לאתר את החדר האחרון שנותר במיקום סביר בניו יורק, בסביבות ה200 דולר. מצאתי, הזמנתי, וידי כבר כמעט לחצה על אישור הזמנת כרטיסי הרכבת כשהיא התקשרה ואמרה שאחכה עם זה, כי אולי יהיה לנו טרמפ.

הו, הטרמפ. התגלמותו הקלאסית של הישראלי המכוער והבלתי נסבל. הטרמפ תכנן לשכור אוטו ולנסוע מעפולה לניו ג'רסי. על פניו - נשמע נהדר. אך הבעיות התחילו כשהוא רצה לצאת לדרך כבר בשש וחצי של בוקר שבת, וסירב לעבור דרך דירתי או דרך נקודת איסוף כלשהי במרכז עפולה, למרות שהדרך מהמלון שלהם לניו ג'רסי בהחלט עוברת פה. מילא, חשבתי, הוא עושה לי טובה אז לא אתחצף, ואגיע כמו ילדת קייטנה עם כובע ומימייה בשש וחצי בבוקר למלון שלהם שבכלל נמצא טכנית במדינה אחרת.

רק מה? בימי שבת המטרו לא מתחיל לפעול לפני שבע וחצי, אין לי שום מושג איך נוסעים פה באוטובוס, ובחיים לא הזמנתי מונית. מצאתי אתר מוניות שמציין שצריך להזמין מונית דרכו לפחות שעה לפני מועד הנסיעה, ומכיון שאני לא סומכת על האינטרנט הזה החלטתי להתעורר בחמש ורבע (!) כדי להתקשר אליהם שעה לפני מועד נסיעתי ולהזמין מונית בטלפון. עברנו פרוצדורת זיהוי שלמה, בסופה המוקדנית הודיעה בקול נחרץ שהמונית תהיה אצלי תוך 10-30 דקות. מה זה, פיצה? אני רוצה אותה פה בשש ורבע! מסתבר שאי אפשר להזמין לשעה מסויימת. אז בזבזתי עוד כעשרים דקות יקרות על איתור חברת מוניות שתסכים לקבוע מראש, חפפתי את שיערי במרכך בריח "סוכריות תות שמנת" (בחיי), ארזתי מהר את המזוודה הורודה ויצאנו לדרך (שימו לב, השעה היתה שש ורבע כשיצאתי מהבית).

הגעתי למלון, חיבוק גדול לט' (מה שאחוות חו"ל עושה לשתי זרות מוחלטות) ובשבע ורבע רק יצאנו לדרך, שכמובן חלפה בלוקים ספורים מהדירה שלי. והו, כמה הלכנו לאיבוד. הטרמפ לא שכר אוטו עם ג'י. פי. אס (בדיעבד הסתבר שהוא פשוט לא ממש ידע מה זה) וכנראה התקמצן לקנות מפת דרכים, ולכן ניסינו לפלס את דרכנו לניו ג'רזי, דרך שעוברת בחמש מדינות, על סמך הוראות מהאינטרנט שהועתקו בכתב יד רועד. כמובן שפספסנו כבר את הפנייה השנייה, ולכן היינו אנוסים לנחש את כל הדרך.

למען האמת, כנראה שלא הייתי מכפישה כל כך את הטרמפ אלמלא הוא היה "מביא לי את הסעיף" כבר בתחילת היכרתנו. לכל היותר חמש דקות לאחר שנפגשנו הוא כבר בירר כל פרט ופרט על עבודתי הנוכחית, ואז שאל מה אני מתכוונת לעשות כשאחזור לארץ. סיפרתי לו על תוכניתי הנחמדה, ולהפתעתי וחרדתי במקום לקבל את התגובה הנפוצה של השתאות או פרגון, הוא רק אמר "נו, זה בסדר אם יש לך הורים עשירים...".

אז התעצבנתי בלב, כי בכל זאת טרמפ, וט' עוד צריכה להסתדר איתו, לא נעים לעורר סקנדל. רק התווכחתי איתו קצת על זה שאני דווקא מגיעה מעמדה טובה יותר, כי כבר ביססתי לעצמי גב מסויים בתחום בו אני עובדת עכשיו. פחחח, לכו תתווכחו עם בלטות. ניסיתי להבליג ולהתאמץ לחבב אותו, אבל שעה לאחר מכן איכשהו עלה בשיחה הקורס שלמדתי בפריז. ט' התלהבה פלאים, והטרמפ רק שאל "כמה זה עלה?". זה כבר עצבן אותי כל כך שאמרתי לו בבוטות שאני לא זוכרת כי זה היה מזמן, כבר לפני חצי שנה!

ונסענו לאיבוד ולאיבוד, תועים בין אוטוסטרדות אינסופיות לשכונות המצוקה האחוריות של ניו ג'רזי. כל הזמן הזה ט' המסכנה ניסתה לנווט (לכו תנווטו מישהו שבטוח שהוא צודק כל הזמן, ולכן גם כשאנחנו לא יודעים את הדרך הוא נוסע במהירות עצומה בנתיב השמאלי ומפספס פנייה אחר פנייה) ואני ישבתי במושב האחורי, מנמנמת לסירוגין ובשאר הזמן זוללת אוריאו'ס ועושה לו פרצופים בראי.

מתישהו הבחנו במטוסים מנמיכים לקראת נחיתה, ולפי כיוון טיסתם הצלחנו להגיע אל שדה התעופה בניו ארק בשעה אחת ועשרים, שם ט' ואני אמרנו לו יפה תודה ונמלטנו מהאוטו אל עבר הרכבת וניו יורק שחיכתה לנו מצדה השני.

אבל עכשיו אני עייפה, אז אהיה טיזרית כהרגלי וניו יורק תחכה גם לכם בצדו השני של הלילה. לילה טוב!

או: אם לא הייתי שם בעצמי, הייתי בטוחה שאני משקרת.

מזמן לא נסעתי לשום מקום, אז ביום שישי שוב התייצבתי במשרדי הפלורוסנטי עם המזוודה הורודה ומלאת החיים, כשבתוכה ארוזים ברשלנות בגד ים, וכפכפים, וריח של חופש. שוב בהיתי בשעון, וברגע שמחוג השניות השלים סיבוב והקוקייה צילצלה חמש שעטנו מהמשרד בדהרה, אני והורודה, רומסות בדרכינו את בוסקטן המשתאה ואת עזיזה הירוקה מקנאה.

כשהגעתי לשדה גיליתי שכל המהומה הזו היתה לשווא, מכיוון ששוב יש דיליי של חצי שעה. אז ישבתי לי בנחת ואכלתי פיצה (קלוריות של נסיעות מתבטלות אוטומטית, ולהבא כדאי שאזכור שCPK זה מגעיל!), ואחרי צ'ק אין זריז מצאתי את עצמי בגייט, כמעט שעה וחצי לפני הבורדינג. אותן העברתי בישיבה על הרצפה המטונפת, צמודה לשפורפרת של טלפון ציבורי שומני משל חזרתי לנעוריי האבודים בפסטיבל ערד (בעצם, אין שום סיכוי שדיברתי בטלפון כשהייתי בערד. הייתי עסוקה מדי בלמצוא את הנקודות האטרקטיביות ביותר מהן אפשר לשמוע את ההופעות מבלי לשלם כרטיס כניסה).

ואז עליתי לטיסה, חלקתי עם שכנותיי ההיספניות לספסל את "דובוני הגומי" שקניתי בשדה (שוב, קלוריות של נסיעה לא נחשבות) וראיתי את אחת השקיעות המרהיבות ביותר בחיי, מעל עננים של קצף.

טיסה של שעתיים חלפה עברה במהירות הודות לספרו החדש של יהלי סובול שהנעים את זמני מאוד, למעט ואולי בעצם גם בזכות אותם הרגעים בהם כמעט דמעתי מנוסטלגיה כשתיאר את נוף ילדותי התל אביבית ואת צ'לסי הניו יורקית שהסתובבתי בה רק לפני שבועיים.

ואז הגעתי למלון. פגשתי את חבריי הנחמדים שבישרו לי בעליזות שבאותו מלון ממש מתרחש, שימו לב, כנס של תעשיית הפורנו. לכן זרקנו מהר את הורודה בחדרי, ורצנו אל ה-"Wet t-shirt contest" שנערכה באולם הנשפים. דווקא היתה לי מצלמה, אבל האירוע הזה, שהתחיל כתחרות קלילה ומשעשעת, יצא לחלוטין משליטה ונהייה כל כך סליזי ומגעיל שלא רק שלא צילמתי – גם ברחתי משם מהר מאוד. לאחר מכן דווח לי שהנשים על הבמה, שבשלב הבריחה שלי כבר היו מעורטלות לחלוטין, התחילו גם לקיים יחסי מין אחת עם השנייה, רדפו אחרי שופטי התחרות המבועתים וניסו לבצע גם בהם את זממן. לא הלך להן.

 למחרת התעוררתי כהרגלי בשעה מוקדמת מדי, ומאית השנייה לפני שהתעצבנתי על כך שגם בחופש אני לא ישנה קלטתי את הנוף עוצר הנשימה שנשקף מחלון הזכוכית העצום בחדרי. הרגשתי עקצוצי כמיהה בכל הגוף (זה קורה לי בכל פעם שאני סמוכה למקור מים, זכור במיוחד מסלול הקיאקים הקפוא בירדן שהתעקשתי לעבור בתוך המים ולא על הקיאק, לקול מחאותיו של עמיתי לשיט שחשש בצדק מדלקת הריאות שאחטוף תחת אחריותו), ומיד פשטתי את פיג'מת הקופים והחלפתי לבגד ים, והייתי האדם הראשון ששחה בים באותו בוקר.

וככה היום נראה, בערך. לא עזבתי אפילו לדקה את שטח המלון. רביצה עצלה על החוף, שחייה אינטנסיבית בים והעובדה שקמתי מוקדם גרמו לכך שבצהריים כבר נמנמתי בשלווה על שפת הבריכה. הו, השלווה המדומה! לפתע התעוררתי בחטף מחבטה איומה שחטפתי בחזה. לקח לי שנייה להתעשת ולהבין שמשתתפי הכנס הערמומיים ערכו בבריכה קרב עקוב מדם, כשבתפקיד כדורי מים תמימים משחקים ציצים מגומי, לא פחות. זרקו לי ציצי על הציצי! כמובן שנעצתי בהם מבטים מזרי אימה, אבל בלי ששמו לב סחבתי שני ציצים למזכרת, שיהיה.

לאחר מכן עשיתי מה שהתגלה בדיעבד כטעות, ושידלתי את הבנים לשכור ביחד אופנוע ים. כשאני נהגתי הכל היה כיף ושמח, אבל הו! מה שהיה מנת חלקי כשישבתי מאחור! לא היה לי במה להחזיק למעט בחגורת ההצלה הרופפת של הבחור שנהג, וכך מצאתי את עצמי מאזנת את התנודות החדות בין הגלים ואת הקפיצות הסוערות על ידי הפעלה מאסיבית של שרירי רגליי בלבד. כמובן שלא שמתי לב לכך בזמן אמת, אבל כרגע שריריי כה מכווצים וכאובים שלקח לי פי שתיים זמן מהרגיל ללכת לעבודה, ונאלצתי לחשב בדייקנות את כמויות המים שאלגום כדי למנוע ממני לקום לשירותים (מה עושים נגד זה, אגב, חוץ מלמרוח בן גיי? המצב באמת חמור).

בערב השתתפנו במסיבה קובנית, עם סיגרים וקוקטיילים, ואחריה היינו בארוחת ערב מרובת מנות באופן בלתי אפשרי לבחורה מנומנמת כמוני שהתעוררה כבר בשבע, עד שהגיע מבחר הקינוחים העצום (אמרתי כבר, קלוריות של נסיעה וגו') והתעוררתי קצת.

אבל רק קצת. על מסיבות הפורנו שהבחורים הלכו אליהן לאחר הארוחה כבר ויתרתי, ולמרות התחושה שאני מפסידה חוויה מגעילה אך מעצבת הלכתי לישון בשלווה, בלי שיזרקו עלי ציצים הפעם.

בבוקר שוב התעוררתי ואצתי לים. וכפי שאומר חברינו ג'ורג' בפרק המיתולוגי של הביולוג הימי: "הים היה זועף באותו יום, חבריי". אבל זה לא עצר בי, ואני, ר. מרציפן, נערת קומנדו עשוייה ללא חת, נאבקתי בגלים ללא הרף ובהנאה גדולה. זאת עד ששמעתי קול גברי צועק, מנסה להתגבר על שאון הגלים, "זה אימון מעולה!". השאלה הבאה שלו היתה מאיפה אני, וכשעניתי את התשובה הכנה הוא התפקע מצחוק, שאף קצת מי מלח, והודיע שהוא ממזרח ביירות. חה חה חה, צחק שוב הגורל וחיזק את השערתי שאנחנו הומנים מאין כמונו, מפציצים שכונות ריקות בביירות כי מסתבר שכל הלבנונים נמצאים כאן באמריקה.

דיברנו קצת במים, ואז הוא שכנע אותי לצאת איתו החוצה ולשתות משהו. לא כל כך רציתי, אבל הלכתי בעיקר בגלל שלא היה לי נעים שיחשוב שאני לא באה בגלל שהוא לבנוני. הסיבה האמיתית היתה הרבה יותר שטחית, כמובן, לא רציתי לבוא כי הוא היה מכוער ונודניק ועובד בעקיפין בתעשיית הפורנו!

בכל זאת נתתי לו לקנות לי משקה ולספר לי חלקים מסיפור חייו ההזוי (כאן אני נדרשת לעזרתכם בשנית: הוא סיפר לי שאין לו משפחה, ושהוא גודל על ידי תאגיד הנפט של הממלכה הסעודית ושל משפחת בוש. למישהו יש מושג על מה מדובר? זה מאוד מעניין אותי ולא בא לי להתקשר אליו לברר). באמצע שיחתנו הוא נאלץ ללכת לדקה, במהלכה פיברקתי שיחת טלפון ואמרתי לו שלצערי עלי לנטוש עקב התחייבויות קודמות. ההתחייבויות היו לרצון שלי להקיא, כי מהרגע שהוא קנה לי משקה הוא נמרח עלי בלי בושה ולא הפסיק לגעת בי בזרועותיו השחומות הגועליות. עם כל הרצון שלי לשלום בין העמים, יש גבול.

בגללו נאלצתי להיעלם משטח הבריכה, וכך הצטרפתי לארוחת צהריים טעימה עם הבחורים (סלט עוף אסיאתי שולת!!1) ונגררתי אחריהם כאשר השתתפו בתחרות הקליעה לזין. כן, מה ששמעתם. כמו המשחק הרגיל בו משליכים טבעות ממרחק מסויים, ומנסים להלביש אותן על עמוד, רק שבתפקיד העמוד היה זין גדול ומתנפנף. בעל הדוכן הסביר לנו ששיא הועידה הוא קליעה של שתי טבעות בסיבוב. הבחורים לא קלעו אף טבעת. כשראיתי שאלמנט הפדיחה הולך ומתמסמס העזתי גם אני, וקלעתי טבעת אחת! אחר כך הבחורים טענו כל מני דברים מטונפים בקשר לנצחון שלי, דברים שהמקלדת לא תסכים לסבול.

וזהו, בערך. ים, קוקטיילים ובלונדיניות מנותחות חזה שהסתובבו כמעט עירומות בין האורחים, כאשר אחריי כל אחת מהן רודפת להקת צלמים מזדקנים. חלק מזה היה קצת מגעיל, חלק קצת עצוב, אבל בכנות הבחורות לא נראו כאילו יכלו להנות יותר, אז מי אני שאשפוט אותן?

אני ר. מרציפן בעלת המוסר הכפול, ולא הייתי יכולה להנות בחופשה הזו יותר אפילו אם הייתי מתכננת אותה מראש. בוויקאנד הבא כדאי שלא אסע כי נגמרו לי התחתונים הנקיים עם כל הנסיעות האלה, אבל אני פתוחה להמלצות לסוף השבוע שאחריו.

יום שלישי שמח ושקט לכולם.

מצחיק לחשוב שרק לפני 26 שעות דילגתי במורד שדרות רוטשילד והטמנתי פתקי משאלות בכותל המערבי של תל אביב.

ושלפני 24 שעות מיהרתי לארוז את תחתוניי הצבעוניים ואת ערימת הספרים החדשים שלי, והתקלחתי מהר מהר כדי שלא אאחר.

ושלפני 23 שעות בעטתי בהמוני הפליטים שגדשו את שדה התעופה ועיכבו אותי ואת מזוודתי הורודה (ששקלה בסך הכל תשע קילו, כולל ספרים ו3 זוגות נעליים!) במסעינו הארוך אל עבר דוכן הצ'ק אין.

ושלפני 22 שעות שיקרתי לדיילת הקרקע במצח נחושה על כך שאני בהתקף חרדה מהטיסה שלי ושכבר לקחתי שלושה וואליומים, ולכן כדאי מאוד שהיא תשים אותי באחד מהמקומות שאני רוצה. היא עשתה את זה, כמובן.

ושלפני 21.5 שעות כל כך האמנתי לסיפור שלי, שהצטערתי שבאמת אין לי ואליום בהישג יד.

ושלפני 21 שעות קניתי ממתקים ישראלים וחלבה (איכס!) כדי לחלק בחנפנות אוריינטאלית לעובדי משרדי. שולם עם עזיזה!

ושלפני 20.5 שעות פלשתי בקול תרועה לחנות הספרים וקניתי בנוסף לאלו שכבר לקחתי מהבית, עוד ארבעה (דיימונד, את יהלי קניתי בגללך בלי לדפדף בכלל. אם הוא מחורבן את חייבת לי ספר. וגלידה).

ושלפני 20 שעות המראנו.

ואיך לפני עשר שעות הדייל העיר אותי בחצי ליטוף, ומסר לי מתנה ארוזה יפה ועם ברכה, מחבר משותף שלנו. המחווה הזו כל כך הפתיעה ושימחה אותי שזה כמעט היה שווה את הסבל של הטיסה.

ואיך אחרי שנחתנו חטפתי הלם מהתור בבדיקת הדרכונים, ומהתור לאייר טריין, ומהתור הבאמת לא סביר לדלפק של יונייטד, שעוד עמדתי בסופו בשעה שש וחצי כשהקונקשן שלי אמור היה להמריא בשבע וחמישה.

ואיך באופן די מרציפני (אך עדיין לא לגמרי טבעי לי), הפכתי עולמות וקודמתי לקדמת התור, ובזכותי נשלפו מהתור בפינצטה גם שאר נוסעי הטיסה שלנו. ואיך מרוב שהתבלבלתי הושטתי בטעות את הדרכון הישראלי שלי במקום את תעודת הזהות המקומית, ולכן זכיתי לבונוס בצורת בדיקה מחמירה במיוחד עם כפפות וחיפוש במזוודה. עשר דקות לפני ההמראה.

ואיך הספקתי להגיע ברגע האחרון, וכשראיתי עד כמה המטוס קטנצ'יק ורעוע וחורק - כמעט התחרטתי על זה.

אבל בסוף נחתנו בשלום.

אני יכולה גם לספר על האיש הישראלי המשונה שישב לידי במשך הטיסה לעפולה, ושאחר כך גם הקפיץ אותי הביתה והזמין את עצמו (די בניגוד לרצוני) לעלות. בהתחלה הוא גם רצה להתקלח פה (??????22) אבל יש גבול לרוב התעלולים וזה בהחלט היה אחד מהם.

אני יכולה גם לספר על השבוע המדהים שהיה לי בארץ, שהיה מן מיקרוקוסמוס של חצי השנה שקדמה לנסיעתי. פגשתי המון חברים, אבל רק את אלה שבאמת רציתי לפגוש. שאר העולם בכלל לא ידע שאני בארץ. ערכתי ביקורים שגרתיים אך מהנים בבארבי, ובבאצ'ו, ובחוף הים. חוללתי קצת טרור רגשי בלבבותיהם של אקסים לא רלבנטים והזדיינתי קצת עם אקסים רלבנטים יותר. וחוץ מקצת קשיי חנייה מוגברים, והתור בשדה התעופה, ואינפלציה באנשים משונים שביקשו הכוונות (ונשלחו מיד לשדרות הגעתון) - המלחמה לא הורגשה בכלל.

ולמען האובייקטיביות - היו גם צדדים קצת פחות נעימים. כמו שהבנתי פתאום שבניגוד לציפיותיי העולם לא תמיד סובב סביבי. ושלמרות שהגעתי לבקר לכל כך מעט זמן, ואלוהים יודע מתי אהיה שוב בארץ (בעצם גם לי יש כיוון כללי), לא כל מי שציפיתי ממנו יצא מגדרו, או אפילו מביתו, כדי לפגוש אותי. ושלמרות שאני כזו מרציפנית מגניבה, יש בי גם את צד ה-ר' שנפגע ונעלב והרבה הרבה יותר מדי רגיש.

והסיבה שבגללה בעצם באתי לארץ הלכה לא משהו בכלל, אבל אצבעותיי הכסוסות ממתח וכוויות מקרמל עודן מוחזקות, ואני מקווה מאוד שגם שלכם. אחרת השמרו לכם, עכשיו כשיש לי פרו יש לי את כתובות האימיילים שלכם, ואשלח לכולכם הצעות להגדלת הפינסים שלכם!

אז הייתי מפרטת קצת יותר על כל מעליי, אבל רבאק - אני אחרי 30 שעות בדרכים, ומחר חוזרת לעבודה. הייתם חושבים שיהיה לי משהו יותר מוצלח לעשות.

בברכת "פקח אני פליט וגם סימני הפיסוק שלי ברחו מהטילים",

ר. מרציפן.