ניתוק מהארץ ומהרשת הותירו במקלדתי מגוון נושאים הראויים להתייחסות, והוסיפו גם כעס חדש על הבירוקרטיה הגרמנית. כל אלו והצמידות ליום השואה המתקרב, התחברו, ולא בכדי, להבטחה שנתתי  לישראלשתינית - ששאלה (מעט בזלזול) האם אני ציונית - לכתוב משהו על ציונות.                       

הקדמה:

את שבוע הפסח "בליתי" בגרמניה, לשם נסעתי כדי לעזור לאחת-המיוחדת להתארגן בקלן, בה החלה ללמוד. 

שבוע אחד בנבכי הבירוקרטיה הגרמנית - רק שבוע - זה כל מה שצריך כדי להבין איך בונים מכונה משומנת (את הקונוטציות תעשו בעצמכם).

ולא, לא מדובר ברוע או שנאה, אלא בפקידות אטומה. פקידונוּת, אם תרצו.

הרשויות הגרמניות מסודרות להפליא, והכל בהן מתויק, עד לפתקית אחרונה,בקלסרים צהובים (גם כאן האסוציאציות עליכם). רק שכדי להגיע לאותה פתקית נכספת (ויזת סטודנט, במקרה ספציפי זה), עליך לחצות עשרות פקידים שלכל אחד מהם תפקיד מוגדר ומגוּדר, ואין לו מושג, או מוטיבציה בסיסית, להבין מה קורה מאחוריו, מצדדיו ומעליו.

ולכל זה נוספת בעיה "קטנטנה": הפקידות הגרמנית, גם זו המטפלת בזרים, דוברת גרמנית בלבד!

למה? ככה.

שאלתה של הישראלשתינית חזרה ועלתה בזמן שהותי בגלות הקרה. 

טון שאלתה ציער אותי. 

עצוב לשמוע אנשים צעירים שגדלו כאן (וכן, ישראלשתינית, צעיר הוא עניין יחסי) המוותרים כך בקלות על ביתם, תרבותם ושפתם (המצוינת, אגב). אנשים המוכנים להילחם בלהט על זכויותיו של עם אחר ומיעוטים, אך אינם רואים לנגד עיניהם את טובת מדינתם, ואינם מבינים שטובתם של האחרים, עימם ולמענם הם נאבקים, וטובתם הם, תלויה לא מעט בתקינות קיומה של מדינת ישראל.

עד כמה שהבנתי, המכונה ישראלשתינית (ואני מודה שקשה לי עם כינויה) חצתה קווים ועברה מהמחנה החרדי לחילוני, אך בתפיסתה השוללת את הציונות (גם אם לא מאותו קו מחשבה), היא אינה רחוקה מהמחנה אותו עזבה.

הישראלשתינית טוענת שאפשר להיות אזרח המדינה גם מבלי להיות ציוני, ובכך, באופן פרדוקסאלי, היא מגבה את הימין הקיצוני (וגם הפחות קיצוני) שהחיל את אהבת הארץ רק על ה"מחנה הלאומי", שהפך את הלאומיות לערך הקשור בהעדפת שטחים על חיי אדם, ופועל בשיטתיות לדה-לגיטימציה של כל מי שרואה את תמונת המצב באופן שונה. 

שמאלנים בנוסח הישראלשתינית בוודאי יקראו לי שמאלנית בכאילו, אבל תפיסת השמאל שלי מתחילה בראש ובראשונה מהציונות, מהבנת חשיבותה של מדינה עצמאית, מהרצון להטיב עם עמי, ולשחררו מעול הכיבוש המנוון ומנוול.

ביקורתי הקשה והנוקבת על המתרחש כאן, על ההנהגה, השחיתות והסיאוב, אינה נובעת משנאה ושלילת ביתי, אלא מדאגה, אהבה וחרדה לעתיד המדינה וקיומה. לתפיסתי, כדי להיות אזרח ושותף בחיי מדינת ישראל עליך לרצות בטובתה, ביטחונה וצמיחתה - וזו, בשבילי, מהות הציונות. 

ובכל זאת, כפי שהגבתי אצל גריי, יש גם פן משמח בכל העניין: עצם יכולתה של הישראלשתינית לבטא ולכתוב בחופשיות את דעותיה, מעיד כי בכל זאת אנחנו חיים בדמוקרטיה.

וגם בזה יש נחמה.

במה שונה הבירוקרטיה הגרמנית מהבירוקרטיה בארץ? שאלה יקירתי. 

בארץ, עניתי, יש בירוקרטיה של בלגאן. בגרמניה זו בירוקרטיה של סדר. 

ביום א' הקרוב שוב תפלח צפירה את דממת יום השואה. יום שנועד להזכיר לכולנו על מה נטבחו מיליוני בני אדם, עד כמה חשוב שנשמור על המקום הזה למעננו ולמען דורות הבאים, ומהי משמעותו של יום העצמאות, שייחגג בדיוק שבוע אחר כך.