ראיתם את הכתבה על משפחת עמיר בערוץ 10? שמעתם אותם מדברים?

לני כמה חודשים כתבתי פה על משפחת אמיר, על מכונת ההסתה ושכתוב האמת שלהם והבעתי את דעתי לגבי הדרך בה יש לטפל במשפחה הזאת.

אז חטפתי על הראש מקוראי הבלוג הזה.

היום - אחרי ששמעתי וראיתי את המשפחה הזאת אומרת את דברה, ברור לי אפילו יותר מאז, שרוצח ראש הממשלה לא נולד בחלל ריק ולא שאב את דעותיו ומעשיו דווקא מסביבה חיצונית כלשהי. הכל בא מהבית. הכל מתחיל ונגמר בבית ולא משנה איפה אתה עובר בדרך.

שמענו את אמא של נתן זאדה, שמענו את אמא של יגאל עמיר, מה עוד צריך בשביל להבין, שרוצח אידאולוגי גדל בסביבה שיש לה השפעה על השקפותיו ופעולותיו.

לדעתי, התמיכה האקטיבית של משפחת עמיר במעשי בניה חורגת בהרבה מתמיכה ספונטאנית של משפחה בבניה. זוהי תמיכה אידאולוגית, אקטיבית שצריכה לקבל מענה מתאים מצד שלטונות החוק.

לא. אינני חושבת שביתה של משפחה צריך ליהרס או שתא משפחתי צריך להיות מגורש או מפורק רק בגלל שאחד מבניו רצח או פשע, אבל משפחת עמיר עושה הרבה יותר מלאהוב את בניה. היא משתדלת בכל כוחה, להמשיך את דרכם ועל זאת - עליה להיענש.

אני אומרת - תעיפו אותם מפה. גרשו אותם מהארץ ושילכו לחפש את עצמם בחוצלארץ. נראה אותם מסיתים לרצח נשיא ארצות הברית....

(קדימה. עכשיו אפשר להתנפל)

השאלה מדוע לעזאזל דבקות השכבות החלשות במפלגה שמצעה מעודד את ניצולו של החלש, מעסיקה אותי רבות, במקביל לשאלה מדוע ויתרה תנועת העבודה הישראליות על הפועלים - שותפיהם ההיסטוריים הטבעיים?

התשובה לשאלה השניה פשוטה: למעט המפלגה הקומוניסטית, אין היום בישראל מפלגת פועלים אמיתית. עמיר פרץ אומנם מנסה באומץ להיאבק בראשי מפלגת העבודה ולהחיות את מצע התנועה, אך הם – כך נדמה – מעדיפים להיבלע בחיק הקואליציה ובתירוצי התנתקות, ולהמית עצמם יחד עם הרעיון הסוציאל-דמוקרטי. 

התשובות המקובלות לשאלה הראשונה הן:

1. תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה תופסים את הביטחון הלאומי כקודם לצדק חברתי.
2. שנאה פתולוגית לכל מה שמריח מפא"י.

עכשיו שימו את עצמכם לרגע במקומו של אדם הגר בשכונת מצוקה ומפרנס את משפחתו משכר מינימום, ותגידו לי האם התשובות הללו נשמעות לכם הגיוניות? האם הגיוני שתראו את ההשקעות הממשלתיות העצומות והאין-סופיות בהתנחלויות, ולא רק שלא תשאלו מתי תשקיעו גם בנו, אלא תהפכו לתומכים נלהבים ברעיון ארץ ישראל השלמה? האם הגיוני שלמרות שהקיפוח היום גדול ומוחשי בהרבה מזה שהיה בימי מפא"י, תדבקו באהבה במפלגה שמובילה אתכם לתהום כלכלי וחברתי?

איך משמרים ומלבים שנאה כזאת? איך מנהיגי הליכוד עושים זאת?

התשובה לכך פשוטה עד להכעיס: חינוך. או נכון יותר - מניעת חינוך.

כפי שכתב ג'ורג' אורוול: "בערות היא כוח".

ולפני שאתם תוקפים ואומרים שהאשמת הליכוד בבערות מכוונת היא קונספירטיבית, וכי המקסימום שבו ניתן להאשימם הוא בחוסר כוונה (שהיא שיטה ישראלית ידועה), נסו לענות על השאלה  הבאה:

כיצד ניתן להסביר את התופעה שתלמידי מדינת ישראל הצעירה (של שנות החמישים והשישים), שהייתה כור היתוך חברתי ותרבותי, דורגו פעם אחר פעם במקומות הראשונים והמכובדים במבחנים בינלאומיים, בעוד תלמידי ישראל המבוססת, של שני העשורים האחרונים (ושקלטה בשנות התשעים את העלייה המלומדת בתולדותיה), מדורגים במקומות השמורים למדינות העולם השלישי?

ועוד שאלה על הדרך: האם הקו הברור, שמעיד שהתדרדרות מערכת החינוך החלה בסמוך לעליית הליכוד לשלטון, נראה לכם מקרי? 

ההיסטוריה מלמדת שמגמות של שוויון ותהליכים דמוקרטים לא היו מתפתחים ללא חינוך והשכלה לכל (או לרוב).  כי כל עוד הייתה ההשכלה נחלתם של בעלי המעמד הגבוה והכנסייה בלבד, היו הצמיתים, שעיבדו את אדמות האצילים, תלויים באדוניהם ככלב; וכל עוד נמנעה ההשכלה מבנות, הייתה האישה שייכת לאביה או לבעלה וחסרת זהות עצמית; וכל עוד לא קם דור פועלים מלומד, היו אלה רכוש בעלי ההון וחסרי כל הגנה ותנאים סוציאליים.

גם ההסבר להצלחה חסרת התקדים של תלמידי ישראל בעשורים הראשונים לקיומה נמצא בהיסטוריה, וקשור בראש ובראשונה לתפיסת החינוך כגורם המלכד והשומר על העם היהודי בגלות. לכך יש להוסיף את ההיסטוריה של העת החדשה, ואת ניצחון תנועת העבודה במאבק האידיאולוגי, מול המפלגה הרביזיוניסטית, על הנהגת הישוב: תנועת העבודה (שאיגדה את מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י) ראתה בציונות לא רק בסיס למאבק מדיני-התיישבותי (כפי שתפסוה הרביזיוניסטים), אלא מפעל היסטורי-חברתי, המאגד בתוכו התיישבות בארץ ישראל תוך בניה של חברה יהודית חדשה, ושימת ההון האנושי במרכז, כמעצב ובונה התרבות הישראלית-יהודית החדשה.

בחזרה להווה – אני נוטה להסכים שהתדרדרות מערכת החינוך לא החלה מכוונת זדון. יחד עם זאת, לאור הנתונים העגומים המעידים על התגברות העוני, ועל פערים מתרחבים בהכנסה, חינוך, בריאות ודיור; וכשליותר ויותר בוגרי מערכת החינוך הישראלית אין כישורי חיים מספקים כדי לחיות בכבוד, חובה עלינו להתבונן למציאות בעיניים ולהודות שמדובר ביותר מסתם שלומיאליות ישראלית טיפוסית.

חובה עלינו להעמיק מעבר לסיבות הגלויות לעין, ולתהות האם מאחורי צמצום תקציבי החינוך והרווחה והתגברות החינוך האפור עומדת תפיסת עולם מגובשת, שמעודדת במכוון את בעלי אמצעים להשקיע יותר בהשכלת ילדיהם, ומנגד, יוצרת דגם חינוכי מינימליסטי, כזה שימנע מבני המעמד המוחלש עצמאות מחשבתית והשתלבות חברתית-כלכלית עתידית, לבל יאיימו על רכושם של בעלי ההון – מגניי השלטון הקפיטליסטי.

חובה עלינו לשאול האם זהו העתיד אותו חלמנו לילדנו, והאם יש סיכוי שישראל תמשיך ותתקיים גם כמדינת כל ענייה.

חומר למחשבה: נסו לחשוב כמה מדענים, חוקרים, אנשי רוח, מחנכים, אמנים ועובדים מקצועיים איבדה החברה הישראלית במהלך עשרים השנה האחרונות.

1.מעניין אותי לדעת אם מישהו עשה משהו עם רשימת העמותות שפירסמנו פה לקראת ראש השנה. איכשהו, יש לי תחושה שכולנו הסתפקנו במילים יפות והתהדרנו בנוצות של יפות נפש, בלי לעשות משהו אמיתי בנידון. המעט שלי היה תרומה ל"לתת" והרשמות להתנדבות בתנו לחיות לחיות. מעט מאד אני חוששת. ואתם מה עשיתם?....

2. באחד ממקומוני החג מצאתי פרוייקט מעניין שמילא את מרבית העיתון תחת הכותרת "המשמר האזרחי": הפרוייקט פרש את סיפוריהם של כמה אזרחים מן השורה, שקמו ועשו מעשה כנגד עוולות שונות של השלטון המקומי או של הממשלה. כל אחד מהם בישובו, כל אחד בנפרד. אין קשר בין הסיפורים שהובאו בעיתון, מלבד האומץ והנחישות להלחם בבירוקרטיה, בממסד, בשחיתות, בסחבת ובחוסר הצדק, ולעשות מעשה כדי לשפר את תנאי חייהם, וכדי להתאים את סביבת חייהם לאידיאל אליו הם שואפים. ואלו הסיפורים - בכמה משפטים קצרים:

• קבוצה של תושבי שכונת קטמון בירושלים שהתגייסה לעצור את הבניה המתוכננת על השטח הירוק היחיד שליד ביתם. שלושה גברים, בני 35 עד 63, שהתגייסו לעצור את הבניה המתוכננת של 25 בנייני מגורים בשטח הנקרא "עמק הצבאים", על שמו של עדר צבאים החי במקום.
• קבוצה של גולשים תל אביבים, שהצליחו לעצור את התוכנית של עיריית ת"א ואיגוד ערים לביוב, להקים צינור ביוב באמצע חוף הילטון. (ראו מקרה שדרות ירושלים ביפו...)
• אם לילדה אוטיסטית מהישוב "קדימה", שגילתה כי במדינת ישראל אין שום מסגרת טיפולית לילדים חריגים מתחת לגיל שלוש, יצאה למאבק במוסדות החינוך והאוצר והצליחה להביא לחקיקה בנושא, ולהקמתם של שבעה מעונות שיקומיים ברחבי הארץ, ועוד היד נטויה.
• מתווך דירות מקרית אתא, שנתקל יום אחד, במקרה, בקבוצה של חסרי בית שחיו בתנאים תת אנושיים ביער ברנדס שליד קרית אתא, החליט למצוא להם פתרון דיור ושיקום, יצא למאבק בשלטונות, באדישותו בבירוקרטיה, והצליח למצוא פיתרון שיקומי לאנשים, שאלמלא נחלץ לעזרתם היו כנראה גוועים מחום או מקור או מתת תזונה, הרחק מעיני הציבור.
• תושבי קיבוץ נען, שיצאו למאבק בחוות האנטנות של צה"ל הצמודה לקיבוצם, אחרי שריבוי מקרי הסרטן בקיבוץ הביא אותם למסקנה, כי האנטנות הן מקור הרע. אחרי מאבק ארוך, שכלל גם השבתת בית הספר הקיבוצי הסמוך לחווה, הורה שר הביטחון, שאול מופז, על הפסקת השידור מחוות האנטנות. את בריאותם של התושבים כבר לא יוכל אף גורם ממשלתי להשיב.
• תושבת אילת שמאסה בגללי הכלבים המפוזרים בכל רחבי העיר, ויצאה למאבק למען החלת חוק העזר העירוני (הקיים) גם בעירה, למען שיפור איכות החיים של תושבי אילת. מהכתבה עולה, שהצלחתה חלקית בלבד ועוד חזון למועד אם אכן תאכוף עיריית אילת את החוק שהתחייבה לקיים.
• קבוצה של הורי תלמידי יסודי ממלכתי ג' מצפת, שהתגייסה למנוע את סגירתו של בית הספר, איחודו עם יסודי אחר בעיר, והעברת מבנה בית הספר, החדש יחסית, לידי רשת החינוך הדתי של ש"ס. אחרי השבתות חוזרות של הלימודים ומאבק עיקש של ההורים נמנעה הסגירה, וניתנה התחייבות מצד משרד החינוך ומצד עיריית צפת להמשך פעילותו של עירוני ממלכתי ג' בעיר.
• אזרח תושב אשדוד, שלא מצליח להבין מדוע לעיר החמישית בגודלה בארץ אין בית חולים משלה, יצא למלחמת חורמה במוסדות השלטון המקומי ובמשרדי האוצר, התשתיות והבריאות, והצליח להוציא מהם הבטחה להקמתו של חדר מיון קדמי באשדוד. אבל מבחינתו של האזרח הלוחם זה רחוק מלהיות הסוף, והוא לא ישקוט עד שבית חולים של ממש יקום באשדוד.
• וסיפור אחרון, על האזרח דב אייזנברג מבאר שבע, שמאס בענני האבק העולים מעבודות החציבה של משרד השיכון ליד ביתו, והחליט לשים סוף ללכלוך. אייזנברג לא הצליח להפסיק את החציבה, אבל השיג כמה וכמה תיקונים והנחיות מטעם הוועדה לאיכות הסביבה ומשרד השיכון, המאלצים את קבלן העפר החוצב לנקוט צעדים למניעת פיזור האבק ופגיעה באיכות חייהם של תושבי המקום.

עד כאן הסיפורים המובאים בעיתון. היה מרתק לקרוא וגם מעודד. כנראה שעוד יש תקווה לאזרח ה"קטן" והפשוט במדינה שלנו, אם רק יהיה לו מספיק כוח למלחמה בתחנות הרוח של הממסד והבירוקרטיה.

3. ועוד תהיה קטנה. משהו ששקדיה מעלה בערך בכל שיחה בינינו שאינה עוסקת בשופינג או בחיות מחמד: איך זה שדווקא השכבות החלשות הן בסיס הכוח של מפלגות הימין והליכוד בעיקר? איך זה שדווקא המפלגה הקפיטליסטית כל כך בתפיסתה, זוכה לתמיכה רחבה ומתמשכת כל כך, משכבת האוכלוסיה הפגיעה ביותר למדיניותה? איך זה שכשביבי לוקח מן החלשים את כבשת הרש שלהם, הם רק צועקים את שמו חזק יותר וביתר נחישות? איך זה שעל אף המצע החברתי סוציאלי הטולרנטי להפליא שלה, מפלגת העבודה היתה ונשארה שנואת נפשן של אותן שכבות חלשות, המגרדות היום את תחתית החבית, בעקבות מדיניות כלכלית דורסנית וקפיטליסטית להחליא, של המפלגה בה בחרו? ולמה זה, תגידו לי, שכשנותנים לנו סתירה אנחנו לא סתם מושיטים את הלחי השניה, אלא ממש דוחפי את פרצופנו אל בין הזרועות המכות ומתחננים רק לעוד קצת. רק עוד קערת מרק בבקשה - ביבי. רק עוד בעיטה קטנה בתחת המדמם שלנו. רק ככה נדע שאתה באמת אוהב אותנו. נכון??!!!

  

השרביט יוגש בכבוד לשלוש נשים שגם אם לא ישתפו פעולה, הרווח שלכם הוא בעצם קריאתן:

אשתו של אלוהים (יאללה, קחי ממנו כבר את שרביט הניצוח), אורות (שמאירה ומעוררת עוד מימיו הראשונים של ישראבלוג), ואולימפיה המקסימה (לך אין פטור!)