מה נו?

מה 56 סיבות לחיות כאן?

  
אני כאן כי זה הבית שלי,

כי כאן, בלב ביצות עמק יזרעאל, נטעו אי אז סבי וסבתי אקליפטוסים ראשונים,
כי כאן, במושבה הצופה על הכנרת, נולדה אמי,

כי כאן, למרגלות הגלבוע, נולד אבי, 

כי כאן נולדתי אני,

כי עברית זו השפה אותה ינקתי מיום לידתי, 

כי צמחתי לתרבות ישראלית בריח עשן מדורות,

כי כאן נולדה בתי,
כי כאן לחמו סבי, אבי ואחי,
כי עיניהם הבוהקות בכל יום עצמאות, עת הונף הדגל על גג חדר האוכל, מלוות אותי גם היום,

כי כאן קבריהם.

כי אני אוהבת את המקום הזה גם ברגעים בהם אני מאבדת אופטימיות,

כי רק כאן, גם אחרי 56 שנה, עדיין מתלכדות ליום אחד כל הקלישאות לשירת התקוה.

אני כאן, כי זה המקום היחיד בו אני לא צריכה למצוא סיבות כדי להרגיש בבית.

שקדיה

אבא שלי יהיה מבסוט מהכותרת של הפוסט הזה.

מוכנה להתערב איתכם, שאפילו הוא לא חשב על הקשר בין המשפט הנצחי שלו, ("נו אבא, מתי מגיעים?" "מה נו? נו זה חמישים ושש...." ממש תשובה לעניין יא אבויה), לבין יום העצמאות המזדיין הזה. (יופי. ניבלתי את הפה ועוד בנוכחות אבא. אפילו גריי לא מדבר ככה בציבור. יפה לי).

אז נ"ו זה באמת חמישים ושש והחמישים ושש הזה שווה בדיוק כמו מילת הזירוז המטופשת שהוא מרכיב: נו כבר עם המדינה הזאת.

נו כבר עם החרא המדיני שאנחנו שקועים בו עד צוואר, מנסים לחיות בשלום לצד עם שאינו יודע שלום מה הוא. עם שקם ונוצר בעקבות פרץ האלימות שיצר את החמישים ושש המצ'וקמק הזה שלנו. עם שמקורותיו בדת שאינה יודעת עוד דבר מלבד החרב וספק אם ידעה אי פעם. עם שמבחינתי, אפשר לאסוף אותו כולו ולשגר לחפש פוספטים על מאדים. עם, שעם כל כאב הלב הסמולני שלי, אין לי מושג באיזו שפה עוד אפשר לדבר איתו, כדי להשיג כאן קצת שקט.

נו כבר עם הביצה הכלכלית הנוראה שאנחנו משכשכים בה. איך ומתי הפך ביבי 'בואי שרהלה הולכים' נתניהו, למושיע הכלכלי שלנו וכמה עוד נצטרך לשקוע, לפני שנבין, שלא שכר המינימום הוא שמחרב את יסודות הכלכלה שלנו, אלא דרכינו המדיניות הסרוחות וההתעקשות שלנו להיות אדונים ומשעבדים למיליוני בני אדם כמונו בדיוק, שנולדו בצד הלא נכון, של גדר שעוד לא נבנתה.

נו כבר עם הסוויצ'יות המטורפת הזאת, של חברה מבוססת, המתעקשת לדרוך את ראשם של עבדיה הנרצעים מטה, אל העפר, בעודה מבכה את עבדותה היא, בעבר הרחוק והלא רחוק בכלל.

נו כבר עם האלימות הזאת, שפושה ומחלחלת בכל סדק ולכל פינה. עם הילד שמאכיל את הדובי בפרסומת, ליד השולחן, וברגע של גחמת לב, בועט בו ומפיל אותו באלימות לרצפה, תחת מבטם המאשר והמחוייך של אמא ואבא. עם זכייניות הסלולר שמנסות לשכנע אותנו לשים אנטנה בכל שכונה, כדי לעזור להן לשפר את הזרקת הקרינה ישירות לאונה השמאלית שלנו, עם חברת החשמל שמעלה ומעלה את תעריפי החשמל, בעוד שעובדיה נהנים מחשמל חינם ומתלושים לחג על סך 1700 שקל לעובד זוטר בחצי משרה. עם עיריות שמלינות תשלומי משכורות לאלפי עובדים כבר מעל לחצי שנה, עם בנקים שמשגשגים על חשבון האובר דראפט  של לקוחותיהם ומפצירים מאיתנו לתרום מצרכים לעניי עירנו, דרך פרסומות שעולות עשרת אלפים דולר לדקת שידור, עם חברי כנסת שמבריחים אקסטות בנתב"ג ועם ראש ממשלה שלא ברור איך עוד יש לו שיער על הראש מרוב הזמן שהכובע שלו בוער שם.

נו כבר עם כביש שש, המלביש לנו את הארץ שלמת בטון ומלט ועולה לכולנו הרבה יותר משאי פעם הבענו נכונות לשלם, נו כבר עם משטרת התנועה, האורבת לנו בקטעי הכביש הבטוחים ביותר במדינה ומשפשפת ידיה בחמדנות סאדיסטית עם כל דוח על סך 750 ש"ח שנרשם ונמסר לעבריין האומלל שעבר את סד המהירות המותרת בעשרה קמ"ש פחות או יותר. נו כבר עם מעגל הפחד הזה של חיסול רודף פיגוע רודף חיסול רודף פיגוע. חייבת להיות דרך החוצה מכל זה, חייבת. נו כבר עם ההדרדרות המתמדת שלנו כחברה אחראית ותומכת, עם התרבות מספר הקבצנים בצמתים, בקרנות הרחוב ובפתחי הסופרים ועם הזילזול המתנשא שבו אנו מתעלמים וממשיכים הלאה. נו כבר עם האדישות הזאת שלמדנו לגדל כמו חומה, מול תמונות של זוועה זועקת ומדממת, נו כבר עם הסטואיות שבה אנחנו מקבלים מנגנוני חוק וצדק מושחתים ומעוותים, נו כבר עם משפחת שרון, עם משה קצב, עם ענבל ושוני לאעשיתיכלום גבריאלי, נו כבר עם מה שהפכנו להיות. נו כבר עם מה שיכולנו להיות ונו כבר, באמת, עם ההתרפקות הזאת על מה שהיינו.

נו כבר, אני אומרת, ישובה לי בקן התל אביבי המוגן שלי, רגליים על השולחן, כוס קפה לידי, מאתיים שקל מזומן בארנק והאוטו מהעבודה חונה מתחת לבית, כשהאסון האחד שטורד את מנוחתי היא, אהבה שהלכה והשאירה אותי מאחור.

נו כבר עם המרירות והפינוק האלה, בורגנות מפונקת ומשומנת. צאו אל המדשאות, עם ישראל. צאו ומנגלו עצמכם להתפקע. הפקירו נשמתכם לאלוהי הסינטה והשיפודים. אכלו ושתו, כי בארץ הזאת, מי יודע מתי תמותו....

רוית

(להב הלוי, עיניים גדולות)

זה מה שהיה ללהב לומר אתמול ולי לא היה זמן להעלות לכאן. מאז זרמו הרבה תמונות וצלילים בערוצי החדשות והשאלה שאני נשארת איתה היא: מי זה לכל הרוחות האיש העילג הזה, שהסתירו מאיתנו כל כך הרבה זמן? זה הקטן יכול היה לגרום נזק כל כך גדול, או ששוב, היתה מערכת הביטחון שלנו נקמנית וקטנונית יותר משהיתה מפוכחת וכנה?

אמש הורה ביה"ד של הליכוד לבטל את כל החלטות הוועידה האחרונה שהתקיימה ב-30 במרץ.

נימוקי ביה"ד: "ההחלטות התקבלו בהליך לא תקין."

סוגיה: 

בואו נניח שב- 2 במאי יאמרו עסקני הליכוד כן לתוכנית ההתנתקות. ובואו נניח ששרון גם יעשה את הצעד ויחל בפינוי.

ועכשיו נסו לחשוב, מה יקרה אם ביה"ד של הליכוד יבטל את ההחלטת חברי המרכז?

ושאלה נוספת - איך זה שאף מפלגה עוד לא הגישה עתירה כנגד המשאל ה"ממלכתי" הזה, והיחיד שמביע דיעה נחרצת הוא דווקא יו"ר הכנסת, רובי ריבלין?

ניתוק מהארץ ומהרשת הותירו במקלדתי מגוון נושאים הראויים להתייחסות, והוסיפו גם כעס חדש על הבירוקרטיה הגרמנית. כל אלו והצמידות ליום השואה המתקרב, התחברו, ולא בכדי, להבטחה שנתתי  לישראלשתינית - ששאלה (מעט בזלזול) האם אני ציונית - לכתוב משהו על ציונות.                       

הקדמה:

את שבוע הפסח "בליתי" בגרמניה, לשם נסעתי כדי לעזור לאחת-המיוחדת להתארגן בקלן, בה החלה ללמוד. 

שבוע אחד בנבכי הבירוקרטיה הגרמנית - רק שבוע - זה כל מה שצריך כדי להבין איך בונים מכונה משומנת (את הקונוטציות תעשו בעצמכם).

ולא, לא מדובר ברוע או שנאה, אלא בפקידות אטומה. פקידונוּת, אם תרצו.

הרשויות הגרמניות מסודרות להפליא, והכל בהן מתויק, עד לפתקית אחרונה,בקלסרים צהובים (גם כאן האסוציאציות עליכם). רק שכדי להגיע לאותה פתקית נכספת (ויזת סטודנט, במקרה ספציפי זה), עליך לחצות עשרות פקידים שלכל אחד מהם תפקיד מוגדר ומגוּדר, ואין לו מושג, או מוטיבציה בסיסית, להבין מה קורה מאחוריו, מצדדיו ומעליו.

ולכל זה נוספת בעיה "קטנטנה": הפקידות הגרמנית, גם זו המטפלת בזרים, דוברת גרמנית בלבד!

למה? ככה.

שאלתה של הישראלשתינית חזרה ועלתה בזמן שהותי בגלות הקרה. 

טון שאלתה ציער אותי. 

עצוב לשמוע אנשים צעירים שגדלו כאן (וכן, ישראלשתינית, צעיר הוא עניין יחסי) המוותרים כך בקלות על ביתם, תרבותם ושפתם (המצוינת, אגב). אנשים המוכנים להילחם בלהט על זכויותיו של עם אחר ומיעוטים, אך אינם רואים לנגד עיניהם את טובת מדינתם, ואינם מבינים שטובתם של האחרים, עימם ולמענם הם נאבקים, וטובתם הם, תלויה לא מעט בתקינות קיומה של מדינת ישראל.

עד כמה שהבנתי, המכונה ישראלשתינית (ואני מודה שקשה לי עם כינויה) חצתה קווים ועברה מהמחנה החרדי לחילוני, אך בתפיסתה השוללת את הציונות (גם אם לא מאותו קו מחשבה), היא אינה רחוקה מהמחנה אותו עזבה.

הישראלשתינית טוענת שאפשר להיות אזרח המדינה גם מבלי להיות ציוני, ובכך, באופן פרדוקסאלי, היא מגבה את הימין הקיצוני (וגם הפחות קיצוני) שהחיל את אהבת הארץ רק על ה"מחנה הלאומי", שהפך את הלאומיות לערך הקשור בהעדפת שטחים על חיי אדם, ופועל בשיטתיות לדה-לגיטימציה של כל מי שרואה את תמונת המצב באופן שונה. 

שמאלנים בנוסח הישראלשתינית בוודאי יקראו לי שמאלנית בכאילו, אבל תפיסת השמאל שלי מתחילה בראש ובראשונה מהציונות, מהבנת חשיבותה של מדינה עצמאית, מהרצון להטיב עם עמי, ולשחררו מעול הכיבוש המנוון ומנוול.

ביקורתי הקשה והנוקבת על המתרחש כאן, על ההנהגה, השחיתות והסיאוב, אינה נובעת משנאה ושלילת ביתי, אלא מדאגה, אהבה וחרדה לעתיד המדינה וקיומה. לתפיסתי, כדי להיות אזרח ושותף בחיי מדינת ישראל עליך לרצות בטובתה, ביטחונה וצמיחתה - וזו, בשבילי, מהות הציונות. 

ובכל זאת, כפי שהגבתי אצל גריי, יש גם פן משמח בכל העניין: עצם יכולתה של הישראלשתינית לבטא ולכתוב בחופשיות את דעותיה, מעיד כי בכל זאת אנחנו חיים בדמוקרטיה.

וגם בזה יש נחמה.

במה שונה הבירוקרטיה הגרמנית מהבירוקרטיה בארץ? שאלה יקירתי. 

בארץ, עניתי, יש בירוקרטיה של בלגאן. בגרמניה זו בירוקרטיה של סדר. 

ביום א' הקרוב שוב תפלח צפירה את דממת יום השואה. יום שנועד להזכיר לכולנו על מה נטבחו מיליוני בני אדם, עד כמה חשוב שנשמור על המקום הזה למעננו ולמען דורות הבאים, ומהי משמעותו של יום העצמאות, שייחגג בדיוק שבוע אחר כך.