היא עומדת מולו ולא יודעת מה להגיד. היא מסתכלת עליו ורואה את תווי פנוי המוכרים והאהובים. אבל האם הם האהובים באותה הדרך בה נאהבו לפני חודש-חודשיים, שנה שנתיים? היא רוצה לפצוח בנאום חוצה לבבות מולו, אך היא לא מסוגלת. היא מפחדת. היא מפחדת שהוא יחצה את ליבו לשניים, וההוא לעולם לא יהפוך לשלם. לפחות לא כשהיא תרצה.

היא מפחדת שתוך חודש-חודשיים, שנה-שנתיים, היא תבין כי היא אהבה את תווי הפנים האלו בדרך בה אהבה אותם. אך יחד עם הפחד יש את הרגש. אותו רגש שאומר לה – זה לא אותו הדבר. זה מעולם לא היה ה-דבר. זה תמיד היה רק דבר. סתם דבר.

אז איך הסתם דבר הזה היה כל כך גדול מבחינתה במשך כל כך הרבה זמן? כאן היא כבר מבינה כי כניראה שהיא משקרת לעצמה, וכי הזיכרון שלה שוב מכזיב אותה.

היא עומדת מולו ולא יודעת מה להגיד. הוא מצידו ממשיך לדבר. לשאלותיו היא עונה בנשיקה. לשאלותיו היא עונה בדממה. הוא מצידו רואה חיוך, רואה הרהור אבל לא מבין כי בעוד שבחוץ שקט בפנים יש סערה. סערת רגשות. סערת מחשבות. סערת ויכוחים. לדבר? לשתף? לחשוף? לפגוע? או לשתוק ולקוות לטוב?

היא רואה את פניו ומבינה כי היא אוהבת אותם. אך בדרך שונה. והיום היא רק אוהבת את רעיון הפנים. וכאן היא נתקעת עם השאלה – מה עכשיו?

BlaBla??