נרקיסיסטית בהכחשה/ אלה קורן

החום של האור העולה, הזיעה מההתרגשות, הקול שכרגע קצת רועד, הרעש המתגבר, הנשימה הלא סדירה. העיניים שנפתחות ומסתנוורות ובכל זאת מביטות. הלחץ, הפיק ברגליים. כל אלו לא משנים, כי ברגע שיגיע תורה היא תפתח את הפה, תסתכל לכל הקהל בעיניים, תשיר, תזוז, תתנועע, תתן שואו ובסופו תקבל מחמאות. את המחמאות היא תקבל בחיוך ובשתיקה תוך כדי נסיון לחזור לחדרה. בחדר היא תסתכל על המראה, תחייך, תחשוב על עד כמה היא מדהימה, תוריד את האיפור, תסתכל על עצמה, ותגיד לעצמה שוב, שגם בלי איפור היא פשוט יפיפה.

בתוכניות טלוויזיה ידברו עליה כאילו היא אלילה. הם יפענחו את השירים, ינתחו, יחשבו וינסו לנחש מה עבר בראשה. יגידו שזה משהו מיוחד, שהיא גאונה. היא כמובן תצטנע. היא תגיד שיש טובים ממנה, שיש יפים ממנה. אך בתוכה היא תדע – היא מדהימה. ובכל פעם שיגידו לה עד כמה היא טובה, עד כמה שהיא מיוחדת, שונה, היא תחזיר מחמאה, תנסה להקטין את עצמה. אך ככל שאת עצמה היא מקטינה את האגו שלה היא מגדילה.

אנשים יסתכלו עליה מלמטה, יעריצו אותה, יאהבו אותה, יחלמו עליה, ירצו אותה, יקנאו בה. והיא? היא תבין בדיוק מדוע. היא תדע שזה נכון, שזה מגיע לה. ולמרות שכולם יגידו שהיא כל כך צנועה, כל כך ענווה ומנומסת, היא פשוט תדע שהם לא יודעים את המתחולל מבפנים. היא תחמיא לאחרים, היא תודה להם, תגיד שהיא כלום בלעדיהם, שהיא לא מושלמת. אך בתוכה היא תדע – היא מדהימה. כל מקום שיערער על דמותה, כל מקום שיתנו בו ביקורת שתנסה בה לפגוע, לפצוע, להרוס, ייחשב ככלום. היא פשוט תתעלם ממנו בחינניות ותגיד – זאת סתם הקינאה. היא יודעת בדיוק מה היא מציגה לעולם. היא יודעת שהיא משקרת, היא יודעת שהיא הונעה, היא יודעת שהיא צבועה, הרי בתוכה היא חושבת שהיא מושלמת, שהיא יותר מכולם, ולבחוץ היא משדרת שלדעתה היא סתם עוד אחת. אך היא לא מסוגלת אחרת. היא לא מסוגלת לחשוף את סודה. היא בכלל תוהה אם יש דרך אחרת, הרי העולם רוצה את ענוותה, העולם לא רוצה לדעת את סודה. אז למה לאכזב את העולם ולהראות לו שגם היא איננה מושלמת? הרי מי קבע מהו המושלם? מושלם הוא מי שהוא גם מתנהג למופת וגם לא מודע לכך? אז היא מודעת, האם זה מפחית ממנה? לדעתה לא, אך החברה זה מה שמשנה ולכן היא תשתוק. לא תנפץ את האשלייה.

פעם שאלו אותה בראיון למגזין כלשהו "מה סודך הגדול ביותר?" היא חשבה קצת, ניסתה למצוא את הסוד המתאים לעיני המצלמות, הסוד שיתאים ולא יהרוס את התדמית, ואז זה הגיע. הסוד שלי? הסוד שלי הוא שאני נרקיסיטית בהכחשה. היא אמרה זאת עם חיוך גדול, חיוך של הקלה, של גאווה, אך  המראיין לא הבין והתחיל לצחוק, חשב שהיא מתבדחת. הוא הרי מכיר רק את תדמיתה, את השקר. הוא לא היה מוכן שהתדמית הזו תיהרס, שהדמות המושלמת תיעלם. אך בתוכה היא קיוותה שהוא יתחיל להאשים אותה, לפגוע בה, לקרוא לה בשמות, להסביר לה שהיא לא יותר טובה מאחרים, שהיא רק עוד בן אדם. כי נמאס לה, נמאס לה מהאגו הגדול, נמאס לה מהשחצנות. בתוכה היה חלק שתמיד ניסה להוריד לה את האגו, אותו חלק שאמר לה – תפסיקי, את לא כזו טובה, שימי לב למחשבותייך! אך החלק הזה התחיל להידחק החוצה. לחלק הזה פשוט כבר לא היה עוד מקום. האגו תפס את כולו.

היא חיכתה לסיכה שתפוצץ את האגו, להערה שתשבור לה את האשלייה. אך איך אפשר להאשים אותה על אגו מנפוח? הרי כל חייה שיבחו אותה. עוד משהייתה ילדה קטנה לא עבר יום שהיא לא קיבלה מחמאה. וכל מחמאה שכזו ניפחה עוד קצת האגו. וכל מחמאה כזו המשיכה לתמוך בטענה כי היא הכי טובה. היא לא אהבה את האגו המנופח. היא לא אהבה את המודעות שלה להתנשאותה. אך למרות זאת היא פשוט לא הייתה מסוגלת אחרת. אף אחד לא הוכיח לך אחרת. היא ידעה בתוך תוכה שמושלמת היא לא, ועם זאת, היא עדיין האמינה בכך בלב שלם. וכך נאלצה להמשיך לחיות, כאשר היא נושאת את האמונה ואת האגו יחדיו. מנסה להקטינו אך פשוט לא מצליחה. כי היא, אותה הזמרת, אותה האישה, אותה הנרקיסיסטית בהכחשה, בתוכה ידעה – היא מדהימה.

כתבתי את זה מזמן, ניסיתי לכתוב כרגע ובמקום זה מצאתי את עצמי עוברת על הדברים שכתבתי וצרכים סוף. זה היה אחד מהם.

BlaBla??