יש לי נטייה שכל פעם שאני עצבנית, עצובה, שמחה או בקיצור רגשנית לכתוב את הרגשות בחרוזים. לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן, באופן כללי, לכתוב לא עשיתי הרבה זמן. מצאתי את הקטע הזה שכתבתי במהלך הש"ש שלי, שנכתב לפני שנתיים. סתם אהבתי והרגשתי צורך לשתף.

לא מסוגלת עם הרגשות,

מנסת להשתנות

אבל מפחדת מהתוצאות.

אני אוהבת את עצמי, אפילו מאוד

אז למה לי משהו לשנות?

כי זה לא בריא,

כי זה לא מרגיש,

כי זה מצב רגיש,

כי אומרים שזה לא נכון.

מנסה לשתף,

נותנת לעצמי לסמוך, להאמין,

נותנת לעצמי לספר, לדבר,

אבל בסוף מרגישה כמו טיפשה.

אני מוקפת חומה, אז מה?

מה כל כך רע בחומה?

אז כן, אני לא ארגיש,

אז אני לא אתגעגע,

אבל ככה גם אני לא אג'עג'ע.

אז הבנתי מזמן שאני צריכה להשתנות,

ואני גם משתנה,

אבל אניכל כך מפחדת מהתוצאות,

מה אם הן לא יהיו טובות?

אז התבגרתי,

אז לחברה התברגתי,

נותנת לאנשים לשמוע

נותנת לאנשים לנגוע,

נותנת לאנשים להבין

נותנת להם להרגיש חשובים.

נותנת לאנשים להתקרב

נותנת לאנשים דיבורים

אבל זה לא אני.

אני לרוב שותקת,

צוחקת, קופצת,

אבל שותקת.

לא מדברת על עצמי

לא רוצה שידעו

מה להם אכפת?

זה לתת להם פריבילגיה

זכות

ומה אם הם יעשו טעות?

הם יפגעו,

כי הם ידעו.

הם ידעו את נקודות החולשה,

נקודות התורפה.

לא רוצה לחזור להיות טרופה.

אבל אני טרופה,

טרופה בדעתי.

לא מבינה מה עשיתי לא נכון,

הרי פעלתי מתוך היגיון.

השתנתי ואני לא רוצה לקבל זאת

פשוט כי לעומת פעמים קודמות,

הפעם כל כך אהבתי

כל כך חוויתי

כל כך נהניתי

מעצמי,

ממי שהייתי...

איך אפשר להיפרד ממשהו שאוהבים?

איך אפשר להגיד שלום בידיעה שהוא לא ישוב?

איך אני יכולה להתגעגע לעצמי?

מתגעגעת לחומות,

מתגעגעת לרגשות החסומים

לפחות אז הצלחתי לכתוב ולהרגיש משמעות....

אני מפחדת כל כך מהטעות.

אבל זו לא טעות,

זאת הישתנות,

והיא לטובה...

ואם לא תמיד תוכלי לחזור לציניות,

לסרקסטיות,

לחוסר הרגשות.

אבל תמיד הרגשתי,

פשוט לא שיתפתי,

אז למה עכשיו כן?

למה לא לחזור אל תוך הקן?

לבין החומות

לבין הקירות.

אין סדקים,

אין חריצים,

רק אנשים שאוהבים.

ז"א רק אני

עצמי.

אותה אחת שאליה את מגעגעת כל כך.

לא! אסור

צריך להמשיך

התבגרת

הישתנת

את רוצה להתקדם!

יש בתוכי מאבק,

צד אחד אומר – הישארי כמו שאת,

שימי זין על כולם

על הרגשות,

על החברים

על דברים חשובים

על הבנים.

אך הצד השני זועק

אי אפשר כך

את יודעת שלא היה לך טוב

את יודעת שפעם הדף היה רטוב

את יודעת שזה לא היה אושר מלא.

אבל זאת הייתה שימחה

וזאת לא הייתה שימחה מהולה.

היא הייתה מלאה,

מלאה באושר

אושר שלא חולף

אושר מתמלא

אושר שהגיע מהדברים הקטנים

ההנאות הקטנות של החיים.

היה לך טוב

והיית שמחה

ועכשיו את מתעסקת במחשבות

של מה יקרה אחרי כל המאבקים

האם בסוף תמצאי דברים אחרים?

אז קשה לי, קשה לי כי אני מאבדת מישהי שאני כל כך אוהבת.

וקשה לי כי אני יודעת שאני כבר עכשיו מתגעגעת

וקשה לי כי אני יודעת שאני עוד אקרא עליה רבות

וקשה לי כי אני יודעת שכל פעם מחדש אני אתחיל לבכות.

דמעות של צער, צער על אדם שאני מאבדת.

אבל זה בסדר, כי ככה זה בחיים

אנשים משתנים,

וזה כולל את עצמך.

ואת לעולם לא תעשי דבר שתשנאי

ואם כן תמיד יש את הכפתור הקטן הזה

הכפתור האדום שם בפינה

הכפתור שכרגע במצב המתנה

ואם יהיה לך קשה את תמיד יכולה ללחוץ עליו

כפתור החירום

כפתור שמיד ירים את כל החומות

כפתור שתמיד יגן עליך מרגשות,

ממחשבות.

כפתור בלי שם.

אבל הוא שם.

כי זה המנגונון שפיתחת,

כי זה משהו שלעולם לא תוותרי עליו

כי הוא שלך.

אני אתגעגע,

אני אתגעגע לאותה הילדה

ילדה בעלת כל כך הרבה קולות,

ילדה שהתאהבה במילים

ילדה קטנה.

קטנה אבל לא טיפשה.

באהבה,

הילדה שכבר מזמן התבגרה על תווים, מילים ושאר העיצורים.

כבר לא במאבק, כבר שונה

BlaBla??