"אז איך ההרגשה?" שאלת 
"נוראית" עניתי "הכי נוראית בעולם"
ודמעות החלו לזלוג במורד הלחיים שלי בעודי ממשיכה לשכב באותה מיטה לבנה, באותו חדר לבן מדי.
"הבאת את זה על עצמך" אמרת לי
ידעתי את זה, ידעתי את זה טוב יותר מכל אדם אחר, אבל כאב לי, כאב לי להיות שם, כאב לי להודות בזה, כאב לי לחיות.
בכיתי.. כן בכיתי שוב, כמו אותה ילדה קטנה שמתחננת לחיבוק.
כן אני רציתי את אותו החיבוק, רציתי אותו יותר מכולם, הרגשתי מגעילה, הרגשתי נוראית, הרגשתי זולה, ויותר מכל הרגשתי שאני פשוט לא רוצה להרגיש יותר.
"את... את לא עוזרת" צעקתי בעודי נחנקת מאותן דמעות שהספיקו להרטיב את אותה השמיכה הלבנה מדי.
"אני יודעת" אמרת
וזו הייתה הסכין הנוספת שנכנסה לי ללב. את היית.. את היית החברה הכי טובה שלי.
את היית הבן אדם הכי קרוב שהכרתי, את היית את. כ''כ רציתי לדבר ולהגיד לך ולשאול אבל הדמעות חנקו את הגרון שלי ורק המשכתי לבכות.
"זוכרת את אותו הערב..?." המשכת "את היית יפה, יפה מדי, השיער הבהיר שלך היסתדר בצורה כ''כ מעולה, השמלה שלך ובכלל את. ואני? אני הייתי אחת מכולן, לבושה כרגיל, נראית כרגיל, רזה מדי, כרגיל".
היסתכלתי עליך ולא ידעתי מה לומר, לעולם לא שמתי לב שהיית שם, לעולם לא.... "רזה מדי?" שאלתי
"אנורקסית בשלב מתקדם אם תרצי לדעת" התחלת לבכות גם את
"אני... אני לא ידעתי"ניגבתי את הדמעות. אולי המצב שלי לא היה הגרוע ביותר מבין הנוכחים בחדר הלבן הזה.
"את היית הכל, כולם אהבו אותך, היית מרכז העולם שלי, ושל כולם" - שברת את השתיקה "את זוכרת את היין הלבן ההוא שהבאתי לך כשבאת? זה לא היה סתם יין, אבל את שתית, לראשונה בחיים שלך לא היית הכי חכמה מכולם, לראשונה בחיים שלך יכולתי לראות אותך נחותה יותר, כאשר אחרי כמה לגימות היית על הרצפה, היית משחק, היית כלום, סמרטוט רצפה.
אז? אז אני לראשונה נהניתי, אז אני לראשונה לא הייתי רק "החברה של ז'סי", אז אני הייתי אני. ואת? את המשכת להיות זרוקה באותה הפינה באותו החדר הכמעט חשוך, ילדה יפה, חיוורת, לבנה, אז את היית המשחק, המשחק שלהם, המשחק שלי והמשחק של כולם.
אני עזבתי את החדר ההוא כבר אחרי הלגימה השניה שלך, אבל מה שקרה שם מוכח כאן ועכשיו. כאשר אותה ילדה יפה, חכמה ותמימה שוכבת בחדר הלבן הזה, אם לעובר חסר חיים."
כשהפסקת הייתי המומה, לא יכולתי להאמין שזו את, כולם, אבל לא את. לא ידעתי מה קרה שם, זה נכון. יכולתי להאשים את האלוהים, את המסיבה, את הכל אבל רק לא אותך. אני פשוט שתקתי, לא יכולתי להיסתכל לך בעיניים והפעם את באמת התחלת להיראות מגעילה יותר, העיניים שלך היו ריקות, והגוף שלך באמת היה רזה מדי.
בקשתי שתלכי, לא יכולתי להאמין שבאמת עשית את זה, לא יכולית להאמין ל"נקמה" שלך.
ואת קמת והלכת, הלכת עם חיוך.
כשיצאתי מבית החולים, שבועיים לאחר מכן, קיבלתי הודעה "קיילי כבר לא כאן" לא הבנתי את מה שזה אמר, אבל לא רציתי לשמוע או לקרוא את השם שלך יותר. "קיילי נפטרה" הייתה ההודעה השניה. אני לא ידעתי אם לבכות או אם לצרוח או מה בכלל עלי לעשות, פניתי לביתך ושם אמך אמרה לי "תלכי, את הרי לעולם לא ידעת לומר "די" והיא הייתה רזה מדי"
-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.
לומר את אמת הכנסתי בזה המון דברים, ומקרים.
לא הכל גלוי מדי..
סתם הרגשה מבלבלת... תמיד יוצא לי משהו לכתוב במצבים האלו..
-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.
יותר מדי לימודים, רצון נוראי לבטל אותם.
ואת כל שאר העצבים שלי כבר הוצאתי למעלה..
נקווה שהפוסט הזה יסרוד יותר מיומיים, יש לי בעיה בזמן האחרון מלראות את הפוסטים שלי ><
אני מקווה שתדע שצריך לוותר..... לעלי
Dont hate me because I'm beautiful, hate me because your boyfriend thinks I am XDDDD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
