אני מרגישה כאילו עבר במוח של כולם איזה מהפך ופתאום לאף אחד כבר לא נשאר טיפת רגש.
כאילו שהוא לעולם לא היה שם. פתאום השיחות נהיו כאלו יבשות. פתאום כבר אין על מה לדבר.
אני כ''כ מתגעגעת לפעמים לימים בהם יכולנו לשבת ולשחק במשחק טיפשי חדש, לצחוק ולהנות. בזמן שלא היו את השקרים שכל אחד פוחד שיתגלו, לזמנים בהם יכולתי להעביר עם חלק מהאנשים ימים ולילות רק בשיחות על החיים.
תגידו "התבגרנו" האומנם?
פתאום להגיד מה שהשני רוצה לשמוע ולא מה שאתה באמת מרגיש נקרא להיתבגר?
פתאום לדבר על כל מה שכולם רוצים לשמוע נקרא להיתבגר.?
אני יכולה להגיד בוודאות שכל מי שיכולתי לדבר איתו פעם בלי מחסומים פתאום המחסומים נהיו יותר ויותר גבוהים. פתאום לדבר על משהו שאתה באמת מרגיש או משהו אמיתי נהיה קשה וכבד.
פתאום לכולם יש העדפה להישאר בפינה השקטה שלו, ואני לא אגיד שאני לא מעדיפה את הפינה השקטה שלי. אבל אני מוכנה לדבר על הכל, גם אם זה פוגע בי. כ''כ הרבה דברים שנעשים "בצחוק", "בקטנה" ו"סתם".
אבל בדוגרי לפעמים יש את הצד השני והשלישי שבשבילו זה לא תמיד "סתם" ו"בצחוק".
לפעמים פשוט קשה לי לקבל שעם החברים הכי קרובים שלי השיחות עד השעות הקטנות של הלילה והדיבורים ללא גבולות, 
הצטמצמו ל10 דק' של שיחות יבשות בשבוע.
אולי פשוט לי יותר מדי אכפת...
אולי פשוט מצד שני אני לא באמת חשבתי עד כמה לי קשה להגיד עד כמה אני באמת אוהבת...
אבל לפעמים נדמה לי כאילו משהו בי גם כ''כ השתנה, אחרי הכל בחיים לא הייתי צריכה מישהו כדי באמת לקום בבוקר ולחייך ומסתבר שאחרי הכל גם אני לא יכולה להיסתדר רק עם עצמי. אולי גם בזה יש חלק בהתבגרות...
-
ואני מאוד מאוד אוהבת אותך, אפילו שלשמוע ממני משהו רגשי זה כמעט ובלתי אפשרי, זה עדין לא אומר אחרת...
לפעמים יש דברים שלוקח זמן להבין...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
