האמת שאני לא יודעת להגיד איזה מין טיול זה היה, שנתי, חברים או אולי סתם טיול עם ההורים.
אני רק יכולה לומר שזה היה אחד הטיולים הבלתי נשכחים.
זה היה טיול בטבע בקרבת אגם מים גדול.
הורי וחבריהם היתקוממו כ100 מטר מאיתנו, הילדים. ואילו אנחנו הקמנו 3 אוהלים, כך שבס''כ היינו כ12 ילד שם, החיים היפים.
חלק מהאנשים לא הכרתי קודם, למרות המנהג הידוע של המשפחה שלי לנסוע לשם כל שנה.
בצהריים של היום הראשון הלכנו לשחות כולנו ביחד ושם בעצם גם הכרנו.
בדימה, נער שהכרתי בזמן השהייה במים, היה משהו כ''כ מיוחד, למרות שתחילה חשבתי שהוא נורא מוזר וממש לא הסגנון שלי. משום מה המשכנו להיות מאוד קרובים.
לקראת הערב שהלכתי להיות קצת עם ההורים שלי ואחרי זה נכנסתי למים עם המבוגרים, גם שם דימה היה נוכח.
וברגע שדרכתי על זכוכית או אבן חדה במים והרגשתי שאני לא יכולה ללכת הוא היה זה שהוציא אותי מן המים וטיפל בי אחרי זה.
הודות לו אחרי כשעה הצלחתי לדרוך על הרגל.
דימה היה תלמיד י''ב כפי שגיליתי, והתנדב במד''א ללא שום מסגרת שחייבה אותו, דבר שנתן לי לבטוח בו בעניין הפצע.
בערב, עשינו קומזיץ ושרנו שירים, הייתה כזאת הרגשה של ביחד. וצחקנו על ההורים שלנו שעשו שטויות כמו בני נוער שיכורים, ושיכורים הם אכן היו אבל בני נוער לא כ''כ.
לקראת אמצע הלילה, או אולי כבר הבוקר היתפזרנו כל אחד לאוהל שלו.
נטלי, שהייתה חברה טובה שלי מהבית ספר, שאלה אותי פרטים על דימה ואמרתי לה שאין לי שום דבר כלפיו ושבכלל הוא נראה לי נורא מוזר, בדיוק הרושם הראשוני שקיבלתי ממנו.
הוא היה גבוה, שרירי, עם עיניים ירוקות עמוקות, שיער חום טיפה ארוך, הוא נראה לי ממש שונה מכל האנשים שהכרתי, ואולי זה מה שגרם לי לחשוב עליו כאל מוזר.
בשעות בוקר המוקדמות היתעוררתי וכבר לא הייתי מסוגלת להירדם.
נזכרתי שדני ,שהיה ידיד טוב מאוד שלי, כנראה ער גם הוא, כי תמיד זכרתי אותו כבן אדם שמתעורר לפני כולם, אז החלטתי ללכת לאוהל של הבנים.
כשנכנסתי ראיתי שדני עוד ישן וכשבאתי ללכת הרגשתי במישהו מושך לי ביד, זה היה דימה, הוא ביקש שאתקרב אליו והתקרבתי.
"החלום שלי ממשיך או שזו המציאות?" שאל
חייכתי אליו ונישקתי אותו בלחי כאות תודה על מה שעשה בשבילי ביום לפני.
הוא היתקרב אלי ונתן לי נשיקה רכה על השפתיים, ולאחר מכן המשכנו להתנשק והיה לו טעם כ''כ מדהים, אפילו בהתחשב בעובדה שזה היה בוקר.
אורי ודני היתעוררו כרבע שעה אחרי שנכנסתי לאוהל ולמזלי, או שאולי לא, ישבנו אני ודימה והיינו שקועים בישחה על החיים.
דני ואורי נתנו לי נשיקת בוקר טוב ועזבו את האוהל, ואז נשארנו לגמרי לבד והפעם באמת.
היתחלנו להיתנשק שוב, והוא נישק כ''כ מדהים, אפילו טוב יותר מקודם – אולי בגלל שהפעם הוא באמת היה ער לגמרי.
כ20 דקות לאחר מכן ההורים קראו לכולנו לאכול ארוחת בוקר, אז נאלצנו לצאת מהבועה הקטנה שלנו J.
במהלך ארוחת הבוקר כולם הסתכלו עלינו בצורה נורא מוזרה. תחילה שאלו אם אנחנו ביחד, וכשירדו מן העניין. ראיתי שהעינים של נטלי עדין נאוצות בי.
אחרי הארוחה היא שאלה מה קרה שם ואמרתי לה שאספר לה כשנהיה לבד, והיא כנראה הבינה לבד כי נתנה לי חיבוק גדול ואיחלה לי בהצלחה.
אחרי השיחה הקצרצרה עם נטלי, שאלתי את דימה אם בא לו לבוא איתי לשחות והוא אמר שבכיף.
כשהוא התחיל להוריד חולצה על מנת להיכנס למים שאל אם לא אכפת לי, ולי לא היה מושג למה הוא שואל את זה. ואז ראיתי שהיה לו גוף כ''כ יפה ואני חושבת שאפילו הסמקתי.
בסוף החלטנו שללכת לשחות במים יכול להיות מאוד משעמם ולכן החלטנו ללכת למיתקני מים שהיו קצת בהמשך.
נטלי ודינה, אחת הילדות הצעירות בחבורה הקטנה שיצרנו, היצטרפו אלינו.
ההליכה נמשכה כרבע שעה ובכל הזמן הזה החזקנו ידיים בלי שאפילו מישהו מאיתנו שם לב והגנבנו נשיקות אחד לשני. אבל כשהגענו נוכחנו לגלות שהמתקנים סגורים, אז בחוסר בררה נכנסנו למים. דינה ונטלי שיחקו עם כדור שדינה הביאה איתה, ואילו אני ודימה שיחקנו במובן קצת אחר ובמשחק קצת אחר.
ואז פנינו לדרכינו חזרה לאוהלים שלנו... אורי ודני היו שקועים במשחק קלפים ואפילו לא שמו לב שחזרנו, חלק היו עם המבוגרים, חלק שיחקו טניס, אבל אף אחד לא נשאר לבהות במה שאחרים עושים.
אז אני ודימה החלטנו ללכת לבקר את המבוגרים, שם קיבלנו אוכל והאמת שגם קצת וודקה. ולמרות שזה היה קצת מוזר לא באמת היתנגדנו לרעיון.
אחרי הביקור אצל ההורים חזרנו לאותו האוהל מהבוקר. ושוב פעם היינו לבד לגמרי.
החלונות באוהל היו סגורים ולכן החום ששרר שם היה כמעט בלתי נסבל, אני לא ידועת למה בכלל היתחברנו אבל מאוד נהנינו ביחד והחלפנו מספרי טלפון כדי שנוכל להיתקשר גם אחרי שנעזוב את החיים בטבע.
ואז המשכנו לדבר, והיה לי כ''כ קל לדבר איתו כאילו הכרנו שנים ולא רק יומיים ואחרי שהרגשתי שהחום התחיל להרוג אותי פשטתי את החולצה. והעיניינים המשיכו לזורום. עד שאמרתי שאילו הכל קורה היום מה ישאר לאח''כ?
ואז הוא אמר את המילים היפות ביותר ששמעתי "אליס, את הבן אדם הכי מדהים שהכרתי ולמרות שאני מכיר אותך יומיים אני מרגיש מאוהב בך עד הסוף, אפילו שלעולם לא תאמיני לזה"
וכמו שאומרים מלים של אדם שיכור הן מחשבות של אדם פיקח.
אחרי זה נרדמנו ביחד ומה שקרה ביומיים שלאחר מכן זה כבר סיפור אחר.
זה לא הדבר הטוב ביותר שכתבתי אבל זה בערך הטיוטה הראשונה של זה...
אז בכל מקרה תגיבו את דעתכם..
אני כ''כ מנסה להישאר אופטימית, ואני כ''כ שונאת שזה קורה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
