נדמה לי שבזמן האחרון אני מתפקדת רק על קפה, אם יוציאו לי את הקפאין מהגוף סביר להניח שאני פשוט אצנח לשינה של לפחות חודש. נמאס כבר מהריטואל הזה של לקום בבוקר (מוקדם אפילו בימי חופש וסופי שבוע), ללכת לאוני' לכמה שעות של סבל (והרבה כימיה אורגנית כי זה השתלט על חיי) ולחזור הביתה, להתיישב ולחזור ללמוד.

חיי אינם חיים.

ואני באמת לא ישנה מספיק. אתמול, יום חופש יחיד בשבוע, התייצבתי אצל הבחור ב10 (מה שאומר שקמתי ב8 וחצי, שעה לא הגיונית בשביל סופשבוע) כדי לגרור אותו מהמיטה ללמוד קצת, אבל הפעם הייתי נחמדה ואפילו דאגתי לו לארוחת בוקר במיטה (קוראסונים אם זה באמת מעניין אתכם), כדי שלא יבכה לי שאני לא מפנקת אותו (הוא עושה את זה בכל מקרה גם בזמן שאני הולכת לקנות לו בגט כשיש בחוץ מבול).

הצלחתי לגרור אותו מהמיטה ולגרום לי ולו ללמוד איזה 3 שעות עד שנעשנו רעבים והחלטנו שצריך לאכול, אז אכלנו וכמובן שאחרי האוכל צריך סייסטה, אז בזבזנו את הצהריים עד 7 בצפייה בסיינפלד ובשינה עד שהמצפון התחיל להשמיע את קולו וחזרנו ללמוד עד שב1 הכרזתי שנמאס לי לצייר מולקולות ושנמאס לי בכלליות והלכתי לישון.

הבחור עוד התעצבן על איזה תרגיל בסטטיסטיקה, ובגלל שהוא נורא מרגיז בקטעים האלה הוא סירב ללכת לישון עד שהוא סיים את התרגיל, מה שכמובן גרם לזה שאני נאלצתי להשאר ערה עד שהוא הואיל בטובו לעזוב את זה בשקט ולבוא להרביץ לי במיטה. רק בגלל זה נאלצתי להשאר ערה, כי ידעתי שבשלב מסויים אני אאלץ להגן על חיי ולא קל לעשות את זה תוך כדי שינה (כבר ניסיתי יום אחד כשהוא החליט באמצע הלילה לנשוך לי את הכתף).

באמת יש לי חבר אוהב, מרביץ לי, נושך אותי, מנסה לשבור לי עצמות, רוצה לזרוק אותי במטרו... אם זו לא אהבה אז מה כן? I'm a very lucky girl!

ועכשיו נגמר הקפה וזה סימן שצריך לחזור ללמוד. חיי באשפתות.