כבר אין לי כוחות נפשיים לחשוב מה אני אלמד מחר, מתי אני אקום מחר, לדעת שמחר שוב אני אקום עם אותו שעון מעורר מקולל ואשנא כל רגע.

כל כך אין לי כוח לכלום שאפילו ויתרתי על ללכת לישון אצל הבחור כי לא היה לי כוח לנסוע במטרו עד אליו, ולקחת איתי דברים ללמוד מחר וכל מה שאני רוצה עכשיו זה פשוט ללכת לישון, בתקווה שתיפול עליי התקרה מחר או משהו כזה ואני לא אצטרך לקום ללמוד.

החיים ממש בזבל. ממש.

ונורא התחשק לי ללכת לישון אצל הבחור, כי גם מחר לא נישן ביחד, ויומיים זה הרבה יותר מדי.