Living the Parisian life. Champagne, Croissants and lots of French people. |
 כינוי:
בת: 40
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2003
אתם רוצים לדעת מה קרה?
כבר 3 שנים.
3 פאקינג שנים שאני שומרת את זה לעצמי, רק מחייכת ושותקת.
3 שנים שאני שותקת בזמן שעוד ועוד דברים מצטברים בלב.
"אולי הכאב יהפוך שקוף כדי שלא יראו..."
בהתחלה זה היה רק כדי לא להדאיג אף אחד כי אני לא אוהבת שההורים שלי יראו אותי בוכה. כל אחד והפאקים שלו.
אז הייתי מסתובבת ומפזרת חיוכים מזוייפים, מראה לכולם שאני שמחה, שהכל בסדר עד שהיה מגיע הלילה.
כל לילה הייתי נרדמת עם דמעות כי לא רציתי להיות פה. שנאתי את פריז. רציתי להיות עם החברים שלי, עם המשפחה שלי בבית שלי.
וכולם היו בטוחים שהכל בסדר, שטוב לי.
ככה עבר חודש, עברו חודשיים ועם הזמן למדתי להסתיר את הדמעות האלה גם מעצמי. שיכנעתי את עצמי שאני בסדר, שזו רק תקופה רעה, שיש לי חברים חדשים, שאני מתרגלת לבי"ס ושהכל בסדר אבל שום דבר לא היה בסדר.
כנראה שעם הזמן למדתי להסתיר את זה טוב כי אף אחד לא שם לב שרע לי. אף אחד לא שם לב שהמעבר הזה רק הרס אותי מבפנים.
הפכתי להיות אדישה, עוד יותר אדישה ממה שהייתי פעם. כבר לא היה אכפת לי מכלום. לא היה אכפת לי שהציונים שלי לא טובים כמו שהם היו פעם, לא היה אכפת לי שהחברים שלי הם לא כמו החברים מהארץ.
המשכתי לחייך ולצחוק, גרמתי לכולם לחשוב שטוב לי, שאני שמחה. אפילו לחברים הכי טובים שלי בארץ לא סיפרתי כמה רע לי. ככה אני, לא אוהבת שיודעים שמשהו מפריע לי.
בחודש הראשון פה שנאתי את ההורים שלי, הייתי מסתגרת כל הזמן בחדר שלי ומדברת איתם רק כשהייתי חייבת. עם הזמן הבנתי שאני לא צריכה להגזים ושאין לי מה לשנוא אותם כי הם בסך הכל רצו שיהיה להם ולנו יותר טוב.
אז עם הזמן הפסקתי לשנוא אותם, אבל לא הפסקתי לכעוס עליהם. כל הזמן חשבתי על המשפט שעבר לי בראש בטיסה לפה.
"אני בחיים לא אוכל לסלוח להם על זה..."
ובאמת עוד לא הצלחתי. אני לא סלחתי להם על זה שהם לקחו אותי מהחברים הכי טובים שלי, מהאנשים שגדלתי איתם, מהאנשים הכי חשובים לי בעולם. לא סלחתי להם על זה שהם הרסו לי את הציונים ואת התעודת בגרות בגלל שהם החליטו שנעבור כשהייתי בכיתה י"א, באמצע הבגרויות. לא סלחתי להם על זה שעד עכשיו הם כל הזמן אומרים לי שלא השקעתי מספיק בלימודים ובגלל זה הציונים שלי לא משהו. לא סלחתי להם על זה שהם לא הבינו כמה קשה לי עם השפה.
ועכשיו, עכשיו אני גם כועסת עליהם כי בגלל כל המעבר הזה איבדתי את הבן אדם הראשון שבאמת אהבתי, בגללם איבדתי הבן אדם היחיד שאמת היה אכפת לי ממנו.
"המרחק כן משפיע וקשה לי עם זה"
"את צדקת וכן חסרה לי חברה שתהיה קרובה אליי".
כל מה שנשאר לי זה לבכות, כמו תמיד. זה רק אני עם הדמעות. אבל הפעם נמאס לי להסתיר את זה ונמאס לי להתעלם מזה.
אני אפילו לא בוכה בגלל שזהו, זה נגמר, כי גם ככה כבר שבועיים שהיחסים ביננו הם יותר על תקן חברים טובים מאשר זוג וכי אני מבינה אותו ואני לא רוצה שהוא יסבול.
אני בוכה בגלל שנמאס לי. נמאס לי שכל דבר טוב בחיים שלי נהרס, ושהכל בגלל אותו דבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
