this is just a half-life,
without you I am breaking down

לא רציתי לכתוב כי נמאס לי שהבלוג הזה דכאוני אבל אם אני לא אוציא את זה אין סיכוי שאני ארדם.

נמאס לי מהדמעות האלה.

רגע אחד אני בסדר ואז שוב נזכרת בו, נזכרת ברגע מסוים, זכרת במשפט שהוא אמר, נזכרת כמה היה לי טוב לפני חודשיים. כל דבר מזכיר לי אותו, וגם ששום דבר לא מזכיר לי אותו, אני נזכרת בעוד יום ועוד שניה שלנו ביחד.

So long, I never experienced this bliss,,,

מצאתי תמונה שלו, ממסיבה בראש השנה. הוא כל כך יפה.

וזה כל כך כואב.

וכל רגע כזה של דמעות רק שובר אותי עוד יותר.

כל רגע כזה רק גורם לי לאבד את המעט תקווה שנשארה לי.

הזמן הוא לא רופא

הוא רק מביא הקלה

הוא עושה את שלו, היא את שלה

היתה פה אהבה גדולה

ואם גם התקווה תעלם, יישארו לי רק הזכרונות, ואיתם הכי קשה לחיות.