כמעט קמתי ב8 וחצי היום. שוב השעון צילצל ואני פשוט התעלמתי ממנו וחזרתי לחלום היותר מדי מוזר שלי. כל כך מוזר שאני אפילו לא אכתוב אותו פה בתקווה שאני אשכח אותו מתישהו.

במקום להגיע לספרייה ב10, הגעתי ב11. נו, זה לא כזה משנה. הספקתי די הרבה היום למרות שכרגע נראה לי שלא למדתי כלום. זה מטריד הקטע הזה שכשלומדים יותר מדי מרגישים שהמוח מת ושבעצם לא יודעים כלום. בערך ב12 וחצי התחלתי להרגיש שנכנסה לי יותר מדי כימיה לראש (כי היום היה יום כימיה אורגנית. האין זה כיף?) אז עשיתי לי הפסקה של חצי שעה שבה הלכתי כל הדרך לשירותים (זה מאמץ - צריך לצאת מהבניין, למות מקור ולהגיע לבניין השני), הייתי קצת באינטרנט (אם תהיתם, הבחורה מאתמול שוב היתה שם והפעם ישבה שם רק 3 שעות. אין חיים) ואכלתי קלמנטינה בזמן שמישהי ישבה על המדרגות ועישנה ג'ויינט. נו, מי אמר שסטודנטים לרפואה לא יודעים להנות?

חזרתי ללמוד ב1, עבדתי עד 3 ושוב פעם התאדה לי המוח. הלכתי קצת לאינטרנט, הייתי במסנ, דיברתי השתעשעתי וב3 וחצי החלטתי שהמוח שלי לא יכול לראות ולצייר עוד מולקולות ואטומים ושזה גם ככה לא מועיל לי הרבה לשבת מול הספר ולנסות להבין כשאני ממש ממש לא מרוכזת בזה אז עברתי לשחלות וביציות.

גם מזה התייאשתי מהר מאוד והבנתי שלהמשיך ללמוד היום זה מיותר לגמרי (כי זה באמת מיותר לנסות ללמוד כשלא נכנס כלום למוח). אחרי שקראתי קצת על מערכת העצבים החלטתי ש4 וחצי זה זמן מעולה לחזור הביתה (כי גם ככה הספרייה נסגרה ב5) ושמה שלא הספקתי היום אני אאלץ להשלים כשייגמר החופש.

לא כזה נורא.

בכלל, אני נורא גאה בעצמי שאני באמת הלכתי ב3 ימים האלה לספרייה. מעולם לא הייתי חרשנית ובכלל לקום מוקדם בחופש ועוד בשביל ללכת לספרייה זה מטורף. אבל עשיתי את זה. יש! זה אומר שיש לי כוח רצון ושאני לא כזאת עצלנית כמו שחשבתי שאני.

אגב, אתמול סיימתי את הארי פוטר. אני חייבת לציין, שהסוף נחמד. באמת נחמד. לא יודעת אם הוא היה נחמד סתם בגלל שהוא היה נחמד או כי כל כך שמחתי לסיים אותו אבל בכל זאת - אהבתי את הסוף.

העיקר שנגמר כבר ועכשיו אפשר לעבור לספר חדש. יותר יפה ויותר קצר. הוא גם בצרפתית אז זה בכלל נחמד, שינוי קצת מכל האנגלית של הארי פוטר.

דיברתי שוב עם הבחור היום והוא כל פעם משעשע אותי מחדש.

שעה (!!) בטלפון והוא רק דיבר על סקס וסמים אבל זה נורמאלי, הוא היה מסומם.

סיפרתי לו שיש לי סארס, הוא אמר שיש לו איידס.

כנראה שעכשיו יש לי גם סארס וגם איידס.

נו, אמרתי לכם שאני אמות מתישהו.

כשסיפרתי לו שכואבת לי הבטן הוא אמר לי "כשלך כואב גם לי כואב".

כמה רומנטי מצידו.

ישר אחרי זה שנינו צחקנו במשך כמה דקות טובות. יפה לו כל הצ'יזינס הזה. במיוחד בהתחשב בעובדה שאין ביננו שום דבר רומנטי.

הוא התחיל להסביר לי איזו תיאוריה על כאב ועבר לשיחה מרתקת על החור שלי. החור ביד כמובן, אם כי רוב השיחה נשמעה ממש ממש רע.

אמרתי לכם, רק סקס יש לו בראש.

מצד שני, גם ככה הסמים הרסו לו את המוח לגמרי אז לא נראה לי שיש לו מקום לעוד דברים.

שיהיה.

מחר אני מתכננת לקום ב10, אבל מתכננת זה יפה.

קל לקום מוקדם כשכולם כבר ערים, זוועתי לקום מוקדם כשיש חופש.

אתם חושבים שסנטה יביא לי מתנות גם אם אין לי עץ?