אני יודעת שזה כבר פוסט שלישי שלי היום אבל יש לי מוזה ואסור לבזבז מוזות.

בעודי טוחנת פיסטוקים מול המסך (התחשק לי משהו מלוח, מה אתם רוצים?)  ומצ'וטטת עם doll במסנ התחלתי לחשוב מה היה קורה אם בכלל הייתי עכשיו בארץ ולא הייתי גרה בפריז, האמת שזה בגלל שנזכרתי במשהו שהבחור אמר לי ביום שישי.

הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על זה.

בתיכון תמיד נורא הציק לי שאני לא יוצאת לטיולים שנתיים עם כל החברים שלי, אפילו העובדה שאני לא עוברת איתם את הלחץ של הבגרויות הפריעה לי, לא כי לא היה לי לחץ משל עצמי - להפך. אבל זה היה עוד משהו שהם עושים ביחד ואני לא חלק מזה. אני זוכרת שהדבר שהיה לי הכי חשוב זה לחזור לארץ להיות במסיבת סיום ובנשף סיום עם חברים שלי.

ובאמת הייתי, וזה היה כל כך חסר לי אם לא הייתי נוסעת לשם.

אבל עכשיו כשאני חושבת על י"א-י"ב זה פחות מפריע לי. אולי בגלל שזה כבר זמן ואף אחד לא מדבר על דברים שקרו אז, וגם בגלל שלי היה את הכיף שלי ויש לי את הזכרונות שלי מהשנים האלה ומשום מה הם תמיד נשמעים הרבה יותר מלהיבים מ"השתכרנו בטיול השנתי לאילת".

בכלל, אם הייתי נשארת בארץ אני לא חושבת שהייתי מעריכה באמת את החברים שלי וכמה הם חשובים לי.

לא זכור לי אף רגע בארץ שעצרתי וחשבתי כמה טוב לי, ורק כשעברתי לפה הבנתי כמה שחברים שלי הם חלק עצום מהחיים שלי וכמה שהם חסרים לי.

אני מניחה שאפילו לא הייתי חושבת את זה עד היום.

אתם יודעים מה?

סביר להניח שבכלל לא הייתי בקשר עם כולם כי ככה זה, הצבא עושה את שלו. ברור שעם שירלי קרן ורייצ'ל הייתי שומרת על קשר אבל עם השאר? בכלל לא.

כשאני מגיעה לארץ זה תמיד משעשע אותי לראות איך אני מאחדת אנשים ליציאות משותפות ואז מגלה שהם בכלל לא התראו במשך חודשים. נו, לפחות בזכותי הם רואים אחד את השני פעם בשנה.

נזכרתי בזה כי ביום שישי אני והבחור דיברנו על משהו בקשר לחברים טובים, ושיש אנשים שאתה יודע מה הם חושבים גם בלי שהם יגידו כלום.

הבחור אמר שזה בגלל שעם חברים טובים עוברים בדר"כ את הדברים הכי חשובים בחיים ואמרתי לו שזה לא ממש נכון אבל לא הרחבתי בנושא כי זה היה נגמר בבכי.

למשל עם שירלי, יש כל כך הרבה דברים שלא עברנו ביחד ועדיין אני יכולה לדעת בדיוק מה היא חושבת כשאני מדברת איתה בטלפון. מצד שני, גם עברנו כל כך הרבה דברים ביחד. הדבר המשעשע הוא שאפילו אירועים חשובים בחיים שלנו קרו בהפרשים של שבוע.

פעם ראשונה שעישנתי סיגריה היתה איתה.

פעם ראשונה שעישנתי גראס היתה איתה.

פעם ראשונה שקיבלתי מחזור היתה שבוע לפניה (ואני אפילו זוכרת כמה משעשע היה לנו לספר אחת לשניה ולצחוק עליה)

היא הכירה את החבר הרציני הראשון שלה שבוע לפני שאני הכרתי את החבר הרציני הראשון שלי (זה שהיא עדיין איתו זה כבר סיפור אחר..)

דמט, אפילו הפעם הראשונה שלי (סקס פיפל, סקס) היתה שבוע אחריה.

אני זוכרת אפילו שחשבנו על זה והשתעשענו במחשבה שגם החתונה תצטרך להיות או ביחד, או בשבוע הפרש, מה שאומר שאני אצטרך למצוא חתן בקרוב כי היא כבר תלשה מהעיתונים שלי תמונות של טבעות נישואים להראות לחבר שלה. go figure.

ובכל זאת, אם לא הייתי עכשיו בפריז בטח לא הייתי חושבת על כל זה, ולא הייתי מתגגעגעת אליה כל כך, ולא הייתי שמחה לבלות איתה את הקיץ.

בכלל, לא הייתי מעריכה כמה כיף לי בארץ ולא הייתי מחליטה שלמרות כל החסרונות, שם אני רוצה לגור.

אני יכולה לשבת ולקטר עד מחר שאני מצטערת על זה שעברתי לפריז אבל אם לא הייתי פה, בטח עכשיו הייתי יושבת בצבא ומקללת כל רגע ורק חולמת על השיחרור כדי לברוח לחו"ל.

אז חסכתי לי כמה קללות.

אופטימיות זה נחמד.