אני מרגישה את זה, במיוחד בגרון.

דמט.

תמיד ידעתי שאחים קטנים מביאים מחלות הביתה, מסתובבים ככה ברחובות ובבי"ס וחוזרים הביתה מלאי מיקרובים. אסור לי להיות חולה עכשיו. אסור אסור אסור.

אבא חוזר מטאייוון ביום שבת ויביא איתו הרבה מתנות וגם סארס. אנחנו כבר מכינים לו חדר הסגר ל40 יום, שלא יגיד שאנחנו לא חושבים עליו! אני במיוחד חושבת על הנעליים שלי ועל האוכל שסוף סוף יחזור הביתה כי משום מה כשאבא בבית תמיד יש אוכל. כנראה זה בגלל שהוא טורח להכין לנו אוכל ואמא רק אומרת לנו לאכול טוסטים ודברים לא מזינים.

יש לי תיכנונים לסיים היום כימיה אורגנית, תיכנונים זה יפה. לבצע זה כבר בעייתי. נשאר לי רק פרק אחד שזה לא כזה נורא אבל גיליתי מה כן נורא -

לנסות לצייר את זה נורמאלי זה השטן. פשוט השטן. עד שכבר הצלחתי לצייר את זה ויצא לי יפה הייתי צריכה לצייר את זה הפוך -

וזה כבר לגמרי לא נחמד. סביר להניח שאני לעולם לא אצליח לצייר את זה בצורה נורמאלית, עד כמה שהמורה החביב שלנו ניסה ללמד אותנו. אני לא ציירת ולא אוהבת כימיה.

ארגגג נמאס לי.

ואני שונאת להיות חולה.

(ושמישהו יסביר לי למה לעזאזל עד עכשיו המחזור שלי היה מאחר כרוני כמוני ועכשיו הוא מגיע כמו שעון. איזו קללה)