10 בבוקר, יום שבת, אני שקועה בשינה עמוקה עד שאני שומעת את אמא מנסה להעיר אותי. אמא לא ממש מכירה אותי כי בשביל להוציא אותי מהמיטה היא הודיעה לי בהתלהבות שאנחנו הולכות לשופינג. זה ממש הדבר שיגרום לי לקום מהמיטה.

אבל קמתי בסופו של דבר.

התקלחתי, התארגנתי וב11 כבר היינו בחוץ.

אני כבר ראיתי איך אני הולכת לסבול עד שנחזור הביתה, במיוחד בגלל שהמטרה הראשית היתה למצוא ג'ינס ואין דבר יותר בעייתי מללכת לקנות ג'ינס.

אני חושבת שמדדתי כל ג'ינס אפשרי בעיר הזאת ואיזה פלא, לא מצאתי שום דבר. כלום. הגעתי למסקנה ש, כמובן, הבעיה היא לא בי אלא בכל הג'ינסים בעולם. הכל כל כך מעוות!

נראה לי שאני פשוט תקועה איפהשהו בין 2 מידות ואין יותר בעייתי מזה. אפילו המוכר בגאפ (שהיה נורא נורא חמוד) לא הבין איך כל ג'ינס בחנות נראה עליי זוועה. הוא היה באמת חמוד, בהתחלה כשביקשתי ממנו את המידה שלי הוא התווכח איתי שאני לא במידה הזאת והתעקש לתת לי מידה אחרת (יותר קטנה, אחרת הייתי נעלבת מאוד). אמא כמובן הסכימה איתו בטענות ש"ממש רזית! את אפילו לא שמה לב לזה את ממש רזה" דבר שהיא חזרה עליו אולי מאה פעמים במהלך השופינג. הבחור, מסתבר, צדק ואני הרגשתי טוב עם עצמי, בדיוק לשעה.

נכנסתי לחנות אחרת והיתה שם שמלה שנראתה כאילו היא יצאה מגריז, אז הייתי חייבת למדוד אותה. לקחתי את המידה שלי ואופס, אני לא מצליחה לסגור אותה. איזה איכס. אז לקחתי מידה אחרת והשמלה נראתה פיצוץ. באמת. כל החנות הסתכלה עליי והתלהבה. הרגשתי מיוחדת.

כמובן שלא קניתי את השמלה, 120 יורו בשביל שאני אלבש אותה פעמיים בערך זה מיותר.

אז במקום שה120 יורו ילכו לשמלה, הם הלכו על ג'קט אלוהי. פשוט התאהבתי בו מהרגע שראיתי אותו. בהתחלה ראיתי אותו ולא מדדתי כי בדיוק יצאתי מהחנות אבל הכרחתי את אמא לחזור לשם בשביל למדוד אותו והוא היה פשוט מהמם. אפילו לא הייתי צריכה לשאול אם כדאי לי לקנות אותו או לא. מיד כשמדדתי אותו אמא הודיעה שאני לוקחת אותו והיא אפילו לא בדקה את המחיר.

לפחות חזרתי עם ג'קט, שעכשיו קר מדי ללבוש אותו אבל לא נורא, הוא כל כך יפה!!!

חוצמזה, קניתי גם נעליים ממש חמודות.

אבל הכי חשוב, ש4 שעות שרדתי שופינג. 4 שעות!

אני בדר"כ אחרי שעה סובלת וחוזרת הביתה.

ואפילו לא קניתי תחתונים  (אבל ראיתי כמה שאני חייבת ללכת לקנות בקרוב!!)

ועכשיו צריך להפסיק להתבטל וללכת ללמוד.

איכס.