Living the Parisian life. Champagne, Croissants and lots of French people. |
 כינוי:
בת: 40
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2003
פוסט פאטתי AGAIN
המושבניק חזר לחיי.
אמנם הוא תמיד היה פה מבחינה רוחנית עכשיו הוא חזר מבחינה פיזית, או יותר נכון טלפונית.
לא, הוא לא התקשר אליי - אני האהבלה שקמה אתמול בבוקר ובהחלטה ספונטנית חשבה *היום מתקשרים למושבניק!!!*
האמת שזה לא היה החלטה של אותו יום, הייתי מתקשרת אליו קודם אבל כמובן שהבן אדם נעלם מהאינטרנט ולא היה לי את הטלפון שלו אז לא ממש יכלתי להתקשר.
ביום שהתחילה המלחמה דיברתי עם אחשל והוא אמר לי שהמושבניק חוזר מישראל (הוא היה אמור להשאר עוד שבועיים אבל מלחמה יו נואו) אז ביקשתי ממנו שיביא לי את הטלפון כי בא לי להתקשר אליו והוא אמר שהוא יישאל אותו אם הוא יכול להביא לי את הטלפון.
תמוה?
בהחלט.
שאלתי מתי בדיוק הוא נעשה כזה בנאדם חשוב שהוא לא יכול להביא את הטלפון לחברים שלו (כי ת'כלס we're friends) אז הוא בילשט (מלשון בולשיט) משהו על זה שהמושבניק נעשה סנוב ושכשהוא נסע לארץ הוא לא רצה שהרבה אנשים ידעו שהוא שם וכל מיני דברים כאלה שהכניסו אותי להתקפי פאניקה שאולי המושבניק אמר לו לא להביא לי את הטלפון שלו ושאר דברים טיפשיים כאלה (עכשיו הקטע שמישהו צריך להרביץ לי - יש מתנדבים?).
בכל מקרה יום למחרת כבר שכחתי מזה, אולי בגלל המלחמה ואולי סתם כי זה כל כך אידיוטי ולא שווה מחשבה יתרה (אני אלך על אפשרות א'). האמת שבכלל שכחתי שאני ביקשתי את הטלפון עד שביום שישי דיברתי עם אחשל וככה פתאום באמצע שיחה עמוקה על עיגולים אדומים מסביב לפירסינג הוא הביא לי את הטלפון.
כולי שמחה ומאושרת ומרגישה הכי מיוחדת בעולם (אחרי הכל לא כולם מקבלים את הטלפון של המושבניק!) החלטתי שביום ראשון אני מתקשרת אליו (my so called החלטה ספונטנית).
לקח לי בערך רבע שעה עד שהחלטתי להרים טלפון (אחרי שכל היום ניסיתי לחשב מתי להתקשר אליו כי אני לא יודעת מתי הוא עובד) החלטתי שבדיוק ב5 אני מתקשרת אליו, וכך היה.
ת'אמת, לא היתה שיחה מרתקת במיוחד.
סתם מה נשמע, מה קורה, מה חדש, נזיפות קלות על זה שהוא הזניח אותי, יש חבר\אין חבר, מה אתה עושה\מה את עושה, פירסינג פה\פירסינג שם ויאללה ביי. בגלל שהוא היה עם חברים או משהו, לא ברור והאמת שלא עניין אותי כל כך.
סיימתי את השיחה עם שתי החלטות: 1) אני לא נוסעת ללונדון באפריל כי הוא לא שווה את זה ו- 2) אני נוסעת ללונדון באפריל כי אני רוצה לראות אותו אותו והוא לא יהיה כל הקיץ בישראל אז לא יצא לי לראות אותו הרבה כמו שנה שעברה.
איי מאסט סיי שאני החלטית ביותר.
אני לא רוצה לנסוע רק בגללו אבל הוא בהחלט סיבה עיקרית (ופה מישהו שוב צריך להרביץ לי - יש עוד מתנדבים או שכולם כבר הפסיקו לקרוא את הפוסט מרוב שיעמום?)
אין לי מושג מה אני מוצאת בבנאדם, הוא השתנה ובכלל לא לטובה אבל אני פשוט לא יכולה להוציא אותו מהראש.
כמה קיטשי שזה יישמע זה כאילו שהלב והמוח שלי פשוט לא פועלים ביחד.
אחד אומר שהוא אידיוט השני שהוא בן אדם מקסים.
*נראה לי שאתם עדים כרגע להתפתחות סכיזופרניה - ראו הוזהרתם*
בלעע צריך להפסיק לחשוב יותר מדי.
אני אלך לחדר כושר, מזמן לא הייתי שם.
אגב חדר כושר משהו משעשע קרה לי הבוקר (זה לא כל כך משעשע אבל לא משנה אני אספר בכל מקרה).
יש אחד בחדר כושר שלי שכל יום נמצא שם ותמיד מזכיר לי את אמט מהכי גאים שיש (הוא נראה כמוהו רק בפחות אוחצ'יות). אניוויז, יצאתי הבוקר בריצה מהבית (כרגיל) והתחלתי ללכת לכיוון המטרו שומעת מוזיקה בכיף כשלפתע אני רואה את "אמט" ברחוב ובשנתיים וחצי שאני גרה פה עוד לא ראיתי אותו פעם אחת באיזור.
זה מאוד שיעשע אותי.
איך שראיתי אותו נזכרתי שהתחנת מטרו שלי סגורה ושאני בכלל הייתי צריכה ללכת לתחנה השניה (מזל שלפחות הבית שלי בין שתי תחנות מטרו) ושאר הייתי בדילמה אם להמשיך ללכת ומשם להגיע למטרו או לחזור אחורה וללכת מהבית שלי למטרו (הסכיזופרניה מכה שנית).
הגעתי למטרו ב8 (כשהשיעור שלי מתחיל ב8) וזה כבר לא ממש שיעשע אותי אבל לא נורא.
העיקר שאמא הזכירה לי בבוקר שהמטרו סגור (להגנתי אני אומר שהיא אמרה לי את זה 5 דקות אחרי שהתעוררתי וכל אינפורמציה שמגיעה בשעות כאלה לא נכנסת אפילו למוח שלי).
טוב קליאו, קאט דה קראפ.
עד הפעם הבאה (המחשב שלי עוד לא חי, סתם אם תהיתם ואני בטוחה שזה מאוד הטריד אתכם)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
