אחרי כמה ימים של חופשה (או לפחות משהו שאמור להיות חופשה) החלטתי שאי אפשר ככה ושצריך לעשות משהו.

אז גררתי את עצמי לספריה, איך לא, הרי רק שם אני מצליחה להכריח את עצמי ללמוד (כי כולם מסתכלים ונראים לומדים, אז אני לא רוצה להרגיש אאוטסיידרית) וחוצמזה, העוזרת היתה בבית ואני שונאת להיות בבית כשהעוזרת פה. אז קמתי ב9, לקח לי שעתיים להזיז את עצמי מהבית אבל ב11 וחצי כבר הייתי בדרך. ברבע ל12 נכנסתי לאוניברסיטה שוממת שאם לא היה בא רעש של שיפוצים הייתי חושבת שהאוניברסיטה נטושה לגמרי. אבל NEVER. המקום הIN היה כמובן הספריה. בקושי 100 אנשים ישבו שם, בוהים בכל מי שנכנס (כי זו סיבה מספיק טובה לעזוב את הלימודים) ומתאדים מחום כי לא רק שהיו 20 מעלות בחוץ, בספריה היו 40, ואני לא מגזימה.

אני דווקא אוהבת כשהספרייה ככה, שאין יותר מדי אנשים. שקט, יש מלא מקום ואפשר לפזר ספרים בכל השולחן, זה יותר נותן השראה לימודית מאשר כשיש מלא אנשים שכל שניה מסתובבים בספרייה.

דווקא היום היתה לי מוטיבציה, לשם שינוי. שעתיים שלמות עבדתי, עשיתי הפסקת אוכל (חצי שקית במבה זה אוכל?), חזרתי ללמוד לשעה וחצי ואז כבר התאדה לי המוח. במקום לצאת ב5 כמו שתכננתי (כי היה אירובי ב6 ורבע) יצאתי ב4 וחצי כי פשוט לא הייתי מסוגלת יותר לראות את הספר אתיקה (שכמעט סיימתי היום!) והיסטולוגיה כי עצמות זה רע וזה מרגיז אז אני מתעלמת מזה עד שאני לא אוכל להתעלם מזה יותר.

חוץ מלימודים (הרי אני גם מקדישה 10-15 דקות לדברים אחרים ) שלחתי היום הודעה לבחור שהודיע לי בחגגיות שהוא נוטש את העיר בסופשבוע לטובת איזה חור אחר.

על זה נאמר - באסה.

ועכשיו אין כלום לראות בטי וי ואני מחכה כבר שעתיים שיהיה החווה כי פיספסתי את הפרק היומי ואני לא יכולה ככה לפספס, מי יודע - אולי הלילה העז ילדה ויהיה לנו בייבי עז (איך קוראים לילד של העז?).

שלומדים כל היום צריך תוכניות לא אינטלקטואליות, לאדות כמה תאי מוח בודדים שנשארו.

המיטה קוראת לי, סופשבוע טוב לכולכם (הזמן עובר מהר מדי!!!)