אני חושבת שבחיים שלי לא היה לי בוקר כל כך מזעזע.

זה התחיל מזה שאמא העירה אותי ב6:30 כשאני בכלל רציתי לקום ב8, ועוד הייתי בטוחה שהיא העירה אותי בזמן כי כל שניה היא צעקה לי "את לא קמה?? את לא קמה??" ואז כשפתחתי עין בפעם המיליון הבנתי שרק 7 ושיש לי עוד שעה לישון. הבעיה היא שהאמא החליטה להתעלם מזה שאמרתי לה שאני קמה ב8 וב7 וחצי זכיתי לעוד "את לא קמה??? את לא קמה???" ואז אחותי כבר היתה ערה אז זכיתי גם לאור במסדרון ולרדיו צרפתי על הבוקר.

הכרזתי שאני לא יוצאת מהמיטה עד שכולם לא עפים מהבית ואמא לא הבינה את הרמז וזיינה לי תשכל על זה שצריך לקחת את החתולה לוטרינר כי היא מסריחולה (גם לי קשה להבין פה את הקשר).

באותו רגע הערתי מספיק תאי מוח בשביל להגיד לה "אמא, בלי להעליב אבל את יכולה כבר לעוף מהבית?". מזל שהיא לקחה את זה בקלילות אחרת גם הייתי זוכה לצעקות.

אבל עכשיו כולם עפו, ושקט, ויש שמש בחוץ וחם.

אתמול גם דיברתי עם החייל שחזר ל5 שעות הביתה אבל במקום לנצל אותן על שינה הוא ביזבז 3 שעות על לדבר איתי למרות שהפצרתי בו ללכת לישון כל בערך 5 דקות. היה לי נחמד לדבר איתו והיה לי עוד יותר נחמד לקבל ממנו SMS לפני שהלכתי לישון, במיוחד שממש לא ציפיתי שהוא יכתוב לי את מה שהוא כתב.

ונראה לי שהSMS הזה הוא הדבר הכי יפה שמישהו אי פעם כתב לי.

וזה כיף.

עכשיו רק צריך לקוות שישלחו אותו שוב הביתה לאיזה לילה אחרת אני אצטרך לחכות עד יום שישי

אני אומרת לכם, החיים פשוט מתסכלים.

ועכשיו, אני הולכת לזרוק את עצמי לאמבטיה וללכת לעוד יום מרתק בספריה בחברת בחורה חמודה שלומדת איתי והבחורון הבלונדיני שאת שמו אני לא יודעת ולמען האמת גם לא ממש אכפת לי כי הוא רק משעשע אותנו ברגעי התסכול והיאוש של הלמידה.

יאללה, רק עוד שבוע ואז חופש.

הגיע הזמן באמת, הגוף שלי יקרוס בסוף.