אחרי יומיים שלא נשמע קול מכיוון הבחור הוא סוף סוף נזכר שאני קיימת.

היה נחמד אם הוא גם היה אומר משהו על זה שהוא לא דיבר איתי, איזה "מצטער שלא התקשרתי" לא היה הורג אותו, או שאולי הוא חושב שכן.

בשתי שניות שבהן נמשכה השיחה (כי מסתבר שאין לו יותר מדקה אחת להקדיש לי ביום) הבנתי בדיוק איך אני מועילה לו לחיים.

בכל מצב אחר סביר להניח שהוא כבר מזמן היה מזניח אותי לגמרי (למרות שכרגע זה בערך מה שהוא עושה) אבל למה שהוא יעשה את זה כשאני יכולה לשמש לו כחיי חברה בינתיים עד שהוא יכיר פה אנשים?

כל כך בא לי להקיא ממנו.

כבר היה עדיף שהוא לא היה מתקשר בכלל. לפחות הוא יכל לעשות את עצמו כאילו הוא מתעניין בי, לשאול איך הלימודים, משהו, אבל למה שהוא יעשה את זה כשהוא יודע שאני לומדת ושאני לא יכולה להפגש איתו היום.

ואני יותר נגעלת מעצמי.

מהעובדה שהוא עוד מצליח לגרום לי לבכות, מזה שבכלל אכפת לי ממנו, שאני עוד נחמדה אליו ושגם עם כל היחס הזה אני עדיין מסכימה לעזור לו בכל מה שהוא צריך ולפנות זמן בשביל לראות אותו, כי אני יודעת בדיוק איך זה להגיע למקום שלא מכירים בו אף אחד.

והוא יודע את כל זה, אבל הוא אמור לדעת כבר שאני אעשה את זה בכל מקרה, בלי שום קשר למה שקורה ביננו.