ככה אני מרגישה כרגע, וגם הבחור שקפץ אליי לביקור קרא לי ככה.

אני שונאת להיות חולה, במיוחד מצוננת. זה מטריד. זה לא חולה באמת, זה חולה מעצבן כזה, כל הום אני עם הטישו ועם התרופות. בבוקר היה עוד יותר זוועה, קמתי ב8 וחצי כדי להוריד לבחור עבודה שהוא היה צריך להגיד וכשחזרתי הביתה ניסיתי לחזור לישון אבל במשך שעה רק התעטשתי והשתעלתי. כשנרדמתי אמא התקשרה לשאול אותי מה הטלפון של סבתא שלי בארץ. כאילו שלי יהיה אותו...

חוצמזה, אין לי הרבה זמן לחיות וכשיש זמן אני בדר"כ לא בבית.

מחר חברה שלי מהארץ באה אליי, עד יום שלישי. יש לי מיליון דברים להכין לשבוע הבא לאוניברסיטה, אמא שלי ביום ראשון נכנסת לבית חולים לניתוח (מה שאומר שכל השבוע אני אצטרך לנסוע לשם) ובין לבין צריך גם לראות קצת את הבחור שלי שאני עוד לא סגורה מה קורה איתו.

מדי פעם הוא יכול להיות נורא חמוד, ואז להיות הכי מעצבן בעולם. למדתי כבר להתעלם כי הוא סתם מעצבן, הוא כמו איזה ילד ואף פעם אי אפשר לדעת אם הוא יהיה רגוע וחמוד או בהיפראקטיביות  הצעתי לו לקחת ריטאלין, יחסוך לי הרבה עצבים ואנרגיות.

ביום שלישי ישנתי אצלו והלכנו מכות, היה מצחיק אבל יצאתי עם סימן כחול. כרגיל. אבל באמת היה מצחיק. ככה זה כשאין סקס, צריך להוציא אנרגיות איכשהו

ועכשיו צריך לעוף לאוניברסיטה ל4 שעות של כימיה ופיסיקה. אני מקווה שאני לא אמות בדרך...