"אולי תבוא אליי היום בערב?"

"אממ אולי, אני צריך ללמוד"

"אבל למדת אתמול כל הלילה ולא ראיתי אותך כבר מיליון שנה" *טוב נו, יומיים אבל אם גם היום אני לא אראה אותו זה כבר יהיה הרבה זמן*

"נו אמרתי אולי, יש לי עוד מלא דברים לסיים"

"בסדר, אבל אתה יכול להקדיש לי קצת זמן בסופשבוע שלך, זה לא כאילו לא למדת בכלל"

"טוב נראה בערב"

שלא יעשה טובות ושלא יבוא בכלל, אפשר לחשוב מה ביקשתי...

זה כל כך מרגיז אותי כי הוא יודע שהוא צריך לבוא אליי, מכל מיני סיבות, אבל סתם לא נוח לו לנסוע במטרו כשהוא יכול לותר על זה.

ומה שהכי מעצבן זה העובדה שיש לפני מיליון דברים יותר חשובים ואני לא בעדיפות ראשונה (טוב נו, שניה, כי לימודים זה תמיד עדיפות ראשונה).

אה וממש לא נראה לי שהוא יתאהב בי שוב, כי אם זה לא קרה עד עכשיו אז בטח גם עוד כמה חודשים זה יהיה בדיוק אותו דבר, אבל עד אז לא נראה לי שעדיין יהיה לי אכפת ממנו.

ואמא בדרך לבית חולים, בטוחה שהיא לא חוזרת יותר בחיים.

ממש אין לי מספיק דברים על הראש כרגע..