נדמה לי שבזמן האחרון אני מתפקדת רק על קפה, אם יוציאו לי את הקפאין מהגוף סביר להניח שאני פשוט אצנח לשינה של לפחות חודש. נמאס כבר מהריטואל הזה של לקום בבוקר (מוקדם אפילו בימי חופש וסופי שבוע), ללכת לאוני' לכמה שעות של סבל (והרבה כימיה אורגנית כי זה השתלט על חיי) ולחזור הביתה, להתיישב ולחזור ללמוד.

חיי אינם חיים.

ואני באמת לא ישנה מספיק. אתמול, יום חופש יחיד בשבוע, התייצבתי אצל הבחור ב10 (מה שאומר שקמתי ב8 וחצי, שעה לא הגיונית בשביל סופשבוע) כדי לגרור אותו מהמיטה ללמוד קצת, אבל הפעם הייתי נחמדה ואפילו דאגתי לו לארוחת בוקר במיטה (קוראסונים אם זה באמת מעניין אתכם), כדי שלא יבכה לי שאני לא מפנקת אותו (הוא עושה את זה בכל מקרה גם בזמן שאני הולכת לקנות לו בגט כשיש בחוץ מבול).

הצלחתי לגרור אותו מהמיטה ולגרום לי ולו ללמוד איזה 3 שעות עד שנעשנו רעבים והחלטנו שצריך לאכול, אז אכלנו וכמובן שאחרי האוכל צריך סייסטה, אז בזבזנו את הצהריים עד 7 בצפייה בסיינפלד ובשינה עד שהמצפון התחיל להשמיע את קולו וחזרנו ללמוד עד שב1 הכרזתי שנמאס לי לצייר מולקולות ושנמאס לי בכלליות והלכתי לישון.

הבחור עוד התעצבן על איזה תרגיל בסטטיסטיקה, ובגלל שהוא נורא מרגיז בקטעים האלה הוא סירב ללכת לישון עד שהוא סיים את התרגיל, מה שכמובן גרם לזה שאני נאלצתי להשאר ערה עד שהוא הואיל בטובו לעזוב את זה בשקט ולבוא להרביץ לי במיטה. רק בגלל זה נאלצתי להשאר ערה, כי ידעתי שבשלב מסויים אני אאלץ להגן על חיי ולא קל לעשות את זה תוך כדי שינה (כבר ניסיתי יום אחד כשהוא החליט באמצע הלילה לנשוך לי את הכתף).

באמת יש לי חבר אוהב, מרביץ לי, נושך אותי, מנסה לשבור לי עצמות, רוצה לזרוק אותי במטרו... אם זו לא אהבה אז מה כן? I'm a very lucky girl!

ועכשיו נגמר הקפה וזה סימן שצריך לחזור ללמוד. חיי באשפתות.

אז זה באמת לא כזה נורא, העובדה שאדון בחור לא יהיה ביומולדת שלי. בטח באותו יום זה יבאס אותי לאללה, אבל לא נורא, גם ככה באיזהשהו שלב בחיים שלי היומולדת הפך יום כיף ליום מזעזע. קורה לכולם כשמזדקנים .

אבל שטויות, אין לי כל כך מה לעשות בכל מקרה אז צריך לחיות עם זה. חוצמזה שהוא חמוד מדי בשביל שאני אריב איתו על זה, או אריב איתו בכלל. אם לפני חודש וחצי היינו רבים כל יום וכמה פעמים ביום, היום אפילו אם אנחנו מתאמצים נורא אנחנו לא מוצאים סיבה לריב, וזה נחמד בצורה מעוררת חלחלה.

נחמד לנו ביחד, מאוד נחמד, אחרת לא היינו מבלים ביחד כל כך הרבה זמן. כולם בבית שמחים כי אני ישנה פה בערך פעם-פעמיים בשבוע והם בקושי רואים אותי, וחוצמזה הם אוהבים את מר חבר אז זה עוד יותר כיף.

מחר אנחנו חוגגים ביחד שלושה חודשים, 3 חודשים שאנחנו סובלים אחד את השני, זה באמת הישג. אני לא חושבת שמישהו הצליח לסבול אותי כל כך הרבה זמן (חוץ מאמא-אבא-אחות שאין להם כל כך ברירה....).

ונעזוב את הבחור לרגע ונעבור ללימודים.

העייפות הורגת אותי, סופית. היום בבוקר שמתי שעון מעורר לרבע ל9 כי היה לי שיעור ב10, כל שבוע אני מאחרת לשיעור הזה ולא ברור לי למה. כל שבוע אני מוצאת את עצמי קמה ב9:20, רצה למטרו, רצה לשיעור, ומגיעה באיחור עם חצי התקף אסטמה. היום התעוררתי בזמן והמשכתי לנמנם לי עוד רבע שעה אחרי, כלומר - זה היה התכנון. שוב קמתי ב9:20 והפעם אמרתי פאק איט. נמאס לי לאחר ונמאס לי לרוץ. תרגול בביולוגיה מותר להפסיד, גם ככה אפשר להשלים ממישהו אח"כ. אז המשכתי לישון עד שב9 וחצי נשמע צלצול בדלת והתברר שבאו לתקן לבחור את הצינור באמבטיה (שאני הרסתי לפני שבוע בערך כשהתקלחתי), מזל שהייתי שם אחרת הבחור היה מתעלם לגמרי מהצלצול בדלת ולא היה לו צינור. החלטתי להמשיך לנמנם עד 10 וללכת לספרייה ללמוד. רייט. קמתי ב11 ואז גם החלטתי לקום, אבל מבט אחד בבחור שישן עזר לי להגיע להחלטה שעדיף להשאר.

הפעם הבאה שהתעוררתי היתה ב12 וחצי, ומזל שקמתי אז כי היה לי שיעור ב1 וחצי. אם אתם שואלים למה הבחור לא קם, זה בגלל שהיה לו יום חופש והוא כרגיל בזבז אותו בשינה. למען האמת גם עכשיו הוא ישן, כבר מ8 בערב. פדלאה הבחור הזה.

ולי יש ללמוד, ומחר בבוקר 8 בספרייה, כי צריך להשלים את מה שלא עשיתי היום בבוקר.

לפחות עוד חודש  נגמר הסמסטר, סוף סוף.

(הכותרת אגב, סתם בגלל שהיה ברקע את "רק בשביל לקבל חיבוק", ואין לו שום קשר לפוסט )

איזה כיף זה לקבל טלפון מהחבר שמספר בהתלהבות שהיום הוא סגר את הכרטיס טיסה שלו לארץ בחופשת כריסטמס. איזה כיף זה לדעת שזה בדיוק יום לפני היומולדת שלי ושהוא לא יהיה פה...

מצד אחד נורא בא לי להתעצבן עליו, וזה גם מה שעשיתי, כי מילא שזה ביומולדת שלי אבל להגיד לי "זה רק יומולדת" כשאני בוכה לו בטלפון זה נורא נחמד מצידו, אבל מצד שני הוא כל כך רוצה לנסוע לארץ ובאמת אין לו אפשרות אחרת, אז לא נורא, נחגוג ביום אחר או שבכלל לא, כבר לא ממש אכפת לי.

"לא חשבתי שתקחי את זה כל כך קשה"

"בכלל לא לוקחת את זה קשה, מה פתאום, למען האמת הדבר הראשון שעלה לי לראש היה 'איזה כיף, גם ככה לא רציתי לבלות איתו את היומולדת שלי'".

"נו באמת..."

"אתה באמת חשבת שלא יהיה לי אכפת מזה?"

"לא חשבתי שתכעסי..."

"חשבתי שאתה קצת יותר חכם מזה, אבל מצד שני גם חשבתי שקצת יותר אכפת לך ממני. מילא. לא כועסת עליך, רק קצת מאוכזבת, זה הכל, אל תדאג - יעבור לי. no big deal"

"הטיסה שלי בצהריים אז אני אוכל לבלות איתך את הבוקר! ואפשר לחגוג יום קודם, וכשאני אחזור"

"יש לך זמן פנוי באפריל? כי אפשר לחגוג את זה גם אז, או שבכלל לא אם לא יוצא".

יש זמנים שאני ממש שונאת אנשים, וזה אחד מהם.

כולם נעשו כאלה דביקים ומאוהבים בזמן האחרון שממש בא להקיא. זו בטח התקופה, כנראה שכריסמס גורם לאנשים להדבק אחד לשני בנסיון להראות הכי-מאושרים-שיש. זו כנראה הסיבה שאצלי באוניברסיטה בכל הפסקה רואים יותר ויותר זוגות שחוקרים אחד לשני את השקדים. הזוועה היא שזה קורה באמצע השיעור, וזה כבר מגוחך למדי. מתחילת השנה יש לנו איזה זוג שלא מפסיק להתחרמן בזמן התירגולים, וזה מגיע לרמות שזה פשוט מצחיק מרוב שזה עצוב. היום למשל, הבחורה דיברה עם המורה ובאותו זמן שיחקה לחבר שלה באוזן. מחליא. אני והפסיכי תמיד צוחקים עליהם בשיעור, או לפחות צחקנו, עכשיו גם הוא מצא לעצמו מישהי שהוא יכול למזמז במסדרונות האוני'. זה בכלל מגעיל. פעם שעברה ירדתי מהספרייה וגיליתי אותם צמודים לפינה וליטרלי עולים אחד על השני, ממש פורנו רך בלייב. סיננתי להם איזה GET A ROOM וברחתי משם במהירות כדי לא להחשף ליותר מדי זוועות. הוא טוען שאני מקנאה, אבל אני כבר הזכרתי לו שאין לי ממש מה לקנא כי גם לי יש בחור משלי בבית, רק שאני מעדיפה לשמור אותו לבית.

המצב אצלי ואצל הבחור גם דביק במיוחד, מצחיק לנו וכיף לנו ביחד. בילינו את כל הוויקנד יחדיו והיה פשוט מושלם, אפילו זכיתי לארוחת בוקר (פנקייקס!) אתמול והיה נחמד וטעים. אז אפשר להרגע, המצב חזר לקדמותו והאהבה פורחת (כיף לי כיף לי כיף לי!).

וכרגיל צריך ללכת ללמוד, כבר כל כך נמאס לי מהפיסיקה כימיה ביולוגיה הזה. שייגמר!

יש עוד 5 דקות עד שמתחילה התוכנית שאני רוצה לראות אז בינתיים החלטתי לכתוב פה פוסט (כי אחרת אני ארדם מול הטי וי וזה לא טוב)

אז לכל התוהים והתוהות, לילדה ניתן השם אלי, בלי שאמא הציעה אותו. למען האמת, עם השם משפחה שלה זה שילוב נוראי, אבל ככה זה במשפחה שלנו. או שנותנים לכולם את אותו שם (ר' מקרה 2 הזיויות) או שתוקעים להם שמות מוזרים. בכל מקרה לא ממש אכפת לי, זה שם חמוד וזו גם ככה לא הבת שלי אז לא יאשימו אותי שהרסתי לה את החיים

חוצמזה, קצת עידכונים מחיי האהבה הפורחים שלי.

לדעתי התנור הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לקשר שלנו כי מאז שיש אותו הפסקנו לריב והתחלנו להיות זוג דביק ומגעיל. הבחור התגלה כבעל פוטנציאלי אחרי שהוא הכין לי לזניה ועוף בבירה (סביר להניח שאבא שלו סתם המציא את המתכון הזה עם הבירה כי נשפכה לו הבירה או משהו כזה ) ובלי שום קשר הוא אפילו נהיה חביב, חוץ מביום שהוא לא ישן כל הלילה ואז הוא היה בלתי נסבל, אבל בלתי נסבל לשעה ואז הוא נרדם.

אתמול בילינו את כל היום ביחד ואפילו לא הרגנו אחד את השני (טוב נו, בטעות שרטתי לו את המצח והוא תקע לי ביס בצוואר אבל זה סתם כי הוא אלים). עקב העובדה שהיה יום חופש החלטנו שהכי טוב זה שנלמד ביחד, אני יודעת שזה לא נשמע אמין במיוחד אבל אנחנו באמת לומדים ממש טוב ביחד, בעצם - ביחד אנחנו לומדים, מה שלא קורה כשאני בבית עם כל המשפחה מסביב וכשהוא בבית עם עצמו. אז הגעתי אליו ב11 וכמובן גיליתי שהוא עוד ישן. נו ברור, אני אקום ב8 וחצי כדי שהבחור יבלה את היום במיטה. רייט. זרקתי אותו מהמיטה ישר לאמבטיה והתיישבתי ללמוד. שעתיים וחצי עשיתי תרגילים מגעילים בכימיה עד שנמאס והחלטנו לאכול. כמובן שעכשיו אוכל זה לא סתם חביתה בשתי דקות, אז בזבזנו על זה 3 שעות בערך (טוב, כי החלטנו שבא לנו קרפ לקינוח ואחרי זה החלטנו שצריך לנוח ).

ב6 וחצי חזרנו ללמוד ועד 1 וחצי ישבנו כמו ילדים טובים ולמדנו, עד שבאמת נמאס והחלטנו שהספקנו המון היום ושאפשר ללכת לישון. כמובן שעד שבאמת הלכנו לישון היה 3 וב7 וחצי בבוקר כבר צילצל השעון המעורר. קללה. אף אחד מאיתנו לא באמת שמע אותו עד שהפאלפון שלי צילצל ב8 ובעטתי בבחור שיקום לכבות אותו מהר. הבחור באמת קם (כי הוא כבר איחר והיה צריך לצאת) ואני עוד נשארתי לשאול את עצמי למה העולם כל כך אכזר ולא נותן לי לישון בזמן שהבחור ניסה לשכנע אותי להמשיך לישון ולוותר על המעבדות בביולוגיה (גם כן מעבדות, ההבדל היחידי בין זה לשיעור רגיל זה שאנחנו יושבים במעבדה ולא בכיתה. אחלה אוני'). שקלתי את הנושא והחלטתי שגם ככה אני ערה אז שאני כבר אקום, טעות כמובן. לא הספקתי לשתות קפה לפני זה אז הגעתי לשיעור הפוכה לגמרי ורק אחרי זה שתיתי את הקפה והתעוררתי לחיים.

עכשיו אני מחכה לאכול ואח"כ ללמוד, מחר יש מבחן וצריך איכשהו להצליח אותו.

אני תוהה מתי בדיוק יום שבת הפך להיות יום ככל הימים??? מתישהו יהיה לי וויקנד אחד נורמאלי בלי שיעורים?!

אני צריכה חופש.

בת דודה שלי (ההיא שהתחתנה בברצלונה) המליטה היום בבוקר בשעה טובה ילדה קטנה ומצומקת (2800 קילו) שכבר יש לה בוק מצלם מקצועי אבל עוד לא זכתה לשם, אז בינתיים היא עדיין עונה לכינוי "בוטן", שבטח יתקע איתה לנצח כי כבר מאז תחילת ההיריון אנחנו קוראים לה ככה, אבל משום מה נראה לי שהיא תסתדר כל כך טוב בגן ובבי"ס עם שם כמו בוטן (לא בברצלונה ובטח שלא בישראל..) אז צריך למצוא לה שם.

למען האמת, כבר מאז החתונה זו בערך הדאגה הראשית של המשפחה, איך יקראו לבוטן הקטנה אחרי שהיא תצא לאוויר העולם. ההורים כמובן לא פשוטים והחליט שצריך שם בינלאומי, כי הרי היא תגור בברצלונה, שיהיה גם ישראלי וים תיכוני כזה. בקיצור,לילד יקראו בוטן לנצח. סבתא שלה (מצד החתן, תודה לאל שלא מהצד שלנו) הציעה את השמות הבאים (מהכי פחות גרוע להכי הכי הכי הכי גרוע): סתיו, שהוא באמת מזעזע (ויסלחו לי כל הסתיו שקוראים את הבלוג אם בכלל יש כאלה) אבל יחסית לשאר הוא דווקא נפלא. כנען, שאפילו לא ידעתי שזה שם ואני עדיין טוענת שזה לא שם (אתם יודעים איזה זוועה אם יהיה כתוב בעיתון שככה הם קראו לבת שלהם? יצחקו עליה עוד לפני שהיא בכלל תדע להגיד את השם שלה), והכי נורא - נוף, שזה מצטרף לרשימת השמות צדף-אגם-ים-פרח וכו' ואנחנו ממש לא רוצים ילדה עם שם תקוע במשפחה.

אמא שלי שמאז הניתוח משתעממת רבות בבית לקחה את העניין ברצינות (מה שגרם לי לתהות מה יקרה כשאני אהיה בהיריון) וכל שבוע בערך נדבקה לשם חדש והחליטה שככה צריך לקרוא לה. שבוע אחד זה היה אלי, כל השבוע אלי אלי אלי אלי עד שהסברתי לה שבאלי מקביל זה נשמע טוב, אבל בארץ אלי זה ממש לא יפה לבת. אחרי זה עברנו לטום, כאילו שלא מספיק שגם בת דודה שלי וגם בן דוד שלי קראו לבנות שלהן זיו. אחרי זה היא התייאשה ופנתה לשמות כמו רחל ושרה, שאמנם נשמעים ממש טוב בכל שפה שהיא לא עברית, אבל בעברית זה ממש מזעזע, עברנו בדרך גם תקופה ליה, לאה, נועה (דווקא יפה לשם שינוי) ועוד, ועכשיו נתקענו על זואי. היא ממש לא תשמע כמו צפונית קטנה עם שם כמו זואי בארץ.

ההורים של בוטן בכלל רצו לגנוב לי את השם ולקרוא לבת שלהם גאיה. מזל שאח של הבעל של בת דודה שלי קרא לבת שלו גאיה, וכך נשאר לי השם הזה (אם כי תהיה איתו בעיה במידה ואני אתחתן עם הבחור, אני לא אגיד לכם רק ארמוז שהשם משפחה שלו ממש דומה ל"גאיה" ואנחנו לא רוצים ילדה עם שם מצחיק).

בכל מקרה, לילדה עדיין קוראים בוטן.

לפחות היא תוכל להשתמש בזה ככינוי ביום שהיא תרצה לפתוח בלוג

אחרת אין לי סיבה לזה שהבחור התקשר אליי לשאול אותי מה אנחנו מעדיפים, מיקרו או טוסטר. מילא זה, אבל הוא טען שאני צריכה להחליט כי אני זאת שמחליטה תמיד מה צריך לקנות בסופר.

אבוי.

בקרוב אני עוד אמצא את עצמי בוחרת לו בגדים בבוקר. אה בעצם, גם את זה עשיתי היום.

מתחיל להיות מפחיד..

גיליתי שכשבאמת לומדים אין הרבה זמן לדברים אחרים, אז אני בקושי יושבת מול המחשב ואם אני כבר במחשב זה בשביל להדפיס את השיעורים לאוניברסיטה או משהו בסגנון.

אין חיים בכלל.

אבל דווקא נחמד לי בלימודים, פיסיקה זה עדיין קללה אבל השנה כנראה שהמוח חזר למצבו הרגיל ואני מבינה כימיה, וכשאני מבינה כימיה זה הופך להיות המקצוע הכי מרתק בעולם. ברצינות! (סוף סוף אני מבינה למה אנשים מסויימים מוצאים עניין בזה ) אני מוצאת את עצמי באמת  נהנית לפתור תרגילים בתרמו' ובacids\bases. השטן היחיד הוא עדיין הרידוקס, אבל לאט לאט מתחילים להבין ואני אצליח לשכנע את עצמי שזה כיף. אז נחמד לי מאוד בזמן האחרון (עד שתגיע הכימיה האורגנית ותהרוס את חיי לנצח).

חוצמזה גם עם הבחור נחמד לי, ולמרות שאין הרבה זמן אני דווקא רואה אותו מלא. אמא כבר אמרה שהיא מוכנה לארוז לי את הדברים כי אני גם ככה מבלה שם יותר מאשר בבית.

 כדי לא להזניח את הלימודים יותר מדי שנינו נתקפים לפעמים בחשק ללמוד ב1 בלילה בערך ואז כמו חרשנים טובים מוציאים שוקולד, במבה והרבה קולה ולומדים במשך שעות. זה גם נחמד ואפילו מועיל כי אני טיפשה במתמטיקה והוא מבין בזה, אז אחרי שהוא צוחק עלי שאני לא יודעת דברים בסיסיים הוא מסביר לי ואז אני מרגישה חכמה (ואז הוא צוחק עליי כשאני מתפלאת שמתמודדים לנשיאות בארה"ב יכולים להצביע לעצמם).

בקיצור, נחמד לי נחמד לי נחמד לי.

יש לי עוד 8 דקות הפסקה ואז ללמוד, כי מחר בערב יש ערב חופשי עם הבחור. בתוכנית פיצה, הרבה בירות וכיף.

הסימנים הכחולים אגב, נעלמו. כמעט. היום הרמתי את הג'ינס בסלו כי גירדה לי הברך ואבא שאלה מה זה הסימנים הכחולים שיש לי על הרגל, אני תוהה עד כמה ה"אתה עוד לא יודע שצצים לי סימנים כחולים בלי סיבה?" שלי היה משכנע אבל מילא, לפחות הם כבר לא סגולים שהם היו פעם.

יאללה ללמוד, ארגג נמאס.

יש לי כזה דגל, חדש שהגיע היום מאיטליה.

כבר שנה בערך שאני רוצה אותו וסוף סוף יש לי, איזה אושר!