לפני שאני מתחילה במסורת סיכום השנה בבלוג (מה זה מסורת, פעם אחת וכבר הפכתי את זה למסורת) הבא נראה אם עמדתי בNew Year's Resolutions שהצבתי לעצמי שנה שעברה:

- לרזות 5 קילו עד הקיץ כדי להיות רזה וכוסית.

איזה 5 קילו ואיזה כוסית. אני חייבת לציין להגנתי ש5 קילו היו מביאים אותי למצב אנורקסי ואתם לא רוצים את זה.
- לעשות נזם

ויתרתי, כי מספיק לי פירסינג אחד ולא היה לי השנה רגע טירוף אחד שגרם לי לרצות להחזיר את הדבר הזה לאף שלי
- לעשות עגיל בפופיק (רק אחרי שאני אהיה רזה וחטובה כמובן...)

עשיתי! עשיתי! ולא נעשיתי רזה וחטובה אבל יש לי פירסינג חמוד בפופיק ואני נורא אוהבת אותו
- להפסיק להתאהב באנשים שאני לא יכולה להשיג

הפסקתי להתאהב בכלל אז אפשר להגיד שהצלחתי לעמוד בזה
- להפסיק להיות אובססיבית לגבי המושבניק

עבר, פאסה, נגמר ואוי, כמה שהייתי פאטתית.
- לקרוא לפחות ספר אחד בחודש.

חה. רייט. תראו את הפרוייקט 100 ספרים שלי שלא זז.
- להתחיל ללמוד רפואה.

זה לא היה כל כך קשה כי זה לא שהיה לי תיכנון אחר לשנה הזאת.
- להפסיק להיות בדיכאון מדברים דפוקים.

אה? לפעמים אני לא מבינה את עצמי.
- ללמוד להעריך את מה שיש לי.

אפשר להגיד שכן.. האמת שאני מתחילה לעשות את זה רק עכשיו...

ועכשיו אפשר לגשת לסיכום שנה, כי זה נורא כיף לסכם לעצמי את החיים ולראות כמה לא עשיתי כלום בשנה האחרונה (אתם יכולים לראות את זה גם כתקציר לבלוג שלי... מן cliffs notes לבלוג שלי)

ינואר- מתחיל מעולה. חוץ מפעם ראשונה שלג, דאגות בקשר לאוניברסיטה וכמה מבחנים לא היה כלום.ג'יז, אפילו אני השתעממתי מלקרוא את הפוסטים שכתבתי בינואר. איך עבר חודש שלם בלי לעשות כלום?

פברואר- הכרתי את שיילה והיה לי נורא נחמד וכיף כי היא באמת ילדה חמודה ומוזר לי שאני מכירה אותה כבר כמעט שנה.. אני ממש מרגישה כאילו אני מכירה אותה כבר שנים. גיליתי את איינזלי והכרזתי שהוא יהיה בעלי בעתיד, אחותי נסעה וחזרה ממיאמי עם  כמה מתנות: מגוון תחתונים חדשים והמון סוכריות (נו, בדיוק שני הדברים שאני הכי אוהבת בעולם), פירסמתי תמונות מזעזעות של הפופיק שלי, אז כשהוא היה עוד חסר חור וקישקשתי הרבה יותר מדי על הפירסינג הזה, ממש כאילו זה קעקוע שאי אפשר להסיר.

מרץ - עשיתי פירסינג! עשיתי פירסינג! ומאז הבלוג שלי מוצף בתמונות פירסינגים רבות. חוצמזה, חצי חודש המחשב שלי מת ולכן לא היו הרבה פוסטים ובגלל שזה רק סיכום בלוג אני לא אטרח ללכת לחפש את היומן שלי כי אני בטוחה שדיברתי רק על המושבניק ועל הפירסינג שלי.

אפריל- איינזלי עזב את הפיימאקדמי. איזה עצוב וטראגי, מרוב שזה היה טראגי הקדשתי לזה פוסט. מאז אגב, הוא גם די נעלם. היה סדר פסח ענק אצלנו בבית עם הצד היותר איכותי של המשפחה (האלג'יראים, יש להם אוכל הרבה יותר טעים). נרשמתי לdriving school ולא, עדיין אין לי רישיון. כל כך הזנחתי את זה. אפילו תיאוריה עוד לא הוצאתי דמט. גיליתי שאני76% לא מופקרת אבל אז הייתי תמימה וחסודה. עכשיו קצת פחות. גם גיליתי שאני אמות ב11.5.2061, כנראה מסרטן (אורי! שלא תגיד שאני ממציאה סתם תסמינים!) מה שמשאיר לי לא הרבה זמן לחיות. היה סארס! סארס! וכולם דיברו רק על סארס! התמונה החודשית של הפירסינג, והכי חשוב - מצאתי את השיר המקדוני שאני כל כך אוהבת וכולם כל כך שונאים!

מאי- מצאתי בעל חדש, הפעם נסיך איטליה. לצערי, הוא התחתן מתישהו לא מזמן עם אחת מכוערת לגמרי. נו מילא, הפסד שלו. היו המון שביתות במטרו מה שגרם לי ללכת יותר מדי פעמים מהבית שלי לאוניברסיטה (50 דקות הליכה) וזה לא היה נחמד. שוב פעם מבחנים, התחלתי את פרוייקט 100 ספרים ב385 ימים. כפי שזה נראה עכשיו זה לא הולך לקרות. ירדתי סופית מהמושבניק הסברתי לכולם שקליאו זה לא צ'לו ובכלל החלפתי כינוי (זה קרה יותר מאוחר אבל לא נורא), אישתו של בן דוד שלי ילדה והכי הכי חשוב - הורידו לי את הגשר!!! 

יוני- פירסמתי פוסט תמונות ראשון שחושף יותר מדי , תמונה חושפנית 2, עברתי את המבחנים בציונים טובים, עוד חלקי תמונות ואחרי כל התמונות האלה נסעתי לארץ!! הייתי במצעד הגאווה (בחוטיני ודגל ), פגשתי את המושבניק וגיליתי שהוא נורא מכוער וזהו. התחיל הקיץ!

יולי-  מצאתי לי טייס מחמד שזרקתי אחרי שבועיים, נסעתי למושג ליותר מדי זמן והתפגרתי, הילה עיצבנה אותי ופגשתי את עמית.

אוגוסט- לא כתבתי פה בכלל אבל בסיכום הייתי עם עמית, הייתי עם עמית והייתי עם עמית. 7\24 והיה לי הכי מושלם בעולם. למעשה, זה החודש היחיד שאני באמת רוצה לזכור מכל השנה הזאת.

ספטמבר- חזרתי לפריז ו"נפרדתי" מעמית. זה בהחלט הדבר הכי קשה שהייתי צריכה לעשות. למען האמת, כשאני קוראת את הפוסטים שכתבתי אז זה רק גורם לי להתגעגע אליו עוד יותר. הרבה זמן לא היה פוסט פירסינג אז שמתי פה תמונות של העגיל החדש שהחלפתי. כמעט הייתי בהיריון אבל בסוף התברר שזה בכלל מונו וגם הגיע סינוסיטיז שהביא אותי לבית חולים עם כאבי תופת (אבל היה לי ממש כיף ונחמד שם, בבית חולים) התחלתי ללמוד וכמובן שהקשר ביני לבין עמית מתחיל להעלם מה שגרר שוב המון בכי, והפעם בגללו. אגב, גם גיליתי שכתבתי בטעות את השם שלי באחד הפוסטים ואף אחד לא הגיב. נה לכם. הפסדתם.

אוקטובר- אני ועמית נפרדנו, סופית ולי נמאס מהעיר המגעילה הזאת. בכי בכי בכי, דמעות דמעות דמעות. פוסט תמונות חושפני again, פוסט תמונות מהילדות, פגשתי את הסס"ט בוי (סקס-סמים-טראנסים לאלה שלא עוקבים) והיה לי נורא נחמד עד שהוא נסע, בערך 3 שבועות אח"כ, קניתי חצאית כוסיות ודיגמנתי לכם אותה, קיטרתי המון על הצרפתים והאוני', גיליתי שאני אכשל השנה ואני בטוח אצטרך לעשות אותה שוב, התקשתי לעמית, שבועיים אחרי שנפרדנו כי הוא היה ממש חולה ורציתי לדעת מה קורה איתו, ניתחתי עכברוש בביולוגיה, נעשה לי חור ביד שישאיר לי צלקת לנצח ובגללו אני לא אהיה נחשקת ולא אתחתן (אגב, החור היה אמור להסגר כבר והוא עדיין לא בדיוק נסגר מה שמצריך ממני ללכת שוב לרופא) ולסיכום - זה היה החודש הכי מסריח בכל השנה הזאת. חודש מגעיל. מגעיל מגעיל מגעיל.

נובמבר- איכשהו ומתישהו נעשיתי מאושרת. לא ברור למה, לא ברור איך אבל נעשיתי מאושרת. העלייה שאחרי הירידה. אני מכירה את הבחור ושוב נורא נחמד לי. הגעתי למקום שני בתחרות הבלוגרית הסקסית, גדלו לי הציצים (זה אירוע שחייבים לציין!) והיה לימודים, לימודים והמון חרדות מכימיה.

דצמבר- החודש התחיל טוב. טוב מאוד אפילו. בלי שום סיבה מיוחדת. עברתי את היומולדת שלי דווקא בכיף ולא נכנסתי לדיכאון השנתי, תפסתי סארס, שחפת ואבולה  וזהו. נגמר הסמסטר ונגמרה השנה.

וכאן גם נגמר הסיכום. באובר-אול  לא היה רע מדי. היה אפילו די נחמד.

אבל תמיד יכול להיות יותר טוב...

שנה טובה!!!

(אוקיי, 3 דקות. יש לי הפסקה עד 12)

כולם נוטשים אותי היום בערב.

כולם.

אמא מוזמנת לארוחה אצל חברים, אחותי יוצאת לאיזו מסיבה בבית של חברה, דופקת הופעה כאילו היא מינימום יוצאת למסיבת הסילבסטר של השנה אבל מילא, היא עוד תתבגר מתישהו.

החברים שלי כמו שכבר אמרתי, מפוזרים להם ברחבי העולם, חלקם כבר התחילו את חגיגות הסילבסטר, ואני נשארתי חסרת חברים בעיר הנורא משעממת הזאת (ואל תגידו לי שפריז זה כיף ובלה בלה בלה. זה חור אוקיי?).

אבל אני, מה אכפת לי. יש לי שמפניה רק בשבילי במקרר, יש לי בית ריק רק לעצמי ונחמד לי.

אוקיי, הפוסט הזה לקח לי הרבה יותר מ3 דקות ואני חייבת לחזור לכימיה אורגנית כי אני גם ככה מפגרת בחומר (ומפגרת בכלל).

פוסט סיכום שנה כבר מוכן בטיוטה אבל הוא יפורסם יותר מאוחר.

מוסיקה ישראלית במיטבה!

אני תוהה למה ביזבזו כסף על הקלטת השיר החדש של האחיות פיק כי הוא כל כך גרוע שזה נהדר. באמת. הן כל כך מזייפות שאפשר לשיר ביחד איתן ולא יכולים להגיד לך שאתה מזייף!

השילוב של הגשם, רעמים והזיופים נשמע לגמרי כמו טאטו - הגירסה הישראלית.

מרוב שהשיר הזה גרוע הוא פשוט מעולה, שימו לב למילים המתוחכמות ושחקו במשחק המשעשע - כמה פעמים מופיע השורש ב.כ.ה בשיר.

הגשם מטפטף וכך הכל נגמר וכל הכיף שבלהתאהב עבר אני יודעת לשחק אני לא אולי אבל אתה בלתי מושג מתי כבר די? וכל הגשם שיורד בלי הפסקה בחוץ כל כך קשה לי ואני בוכה. אני עוד מחכה לך כבר מאוחר לא לא זה לא קורה לי שוב הגשם יורד אני בוכה מתרגשת ומחכה לך והקשת כמו חלום נשכח מזכירה לי רע לי קיץ רחוק כל כך. אני חולמת על השמש שהיתה בקיץ שעבר אבל עכשיו אתה כבר לא איתי טיפות של גשם בחלון מותר לבכות אני לא יכולה לישון! זוכר בהתחלה הכל היה נפלא בקיץ שעבר הייתה לי אהבה רציתי רק אותך בתוך החשכה אני עוד ממשיכה לחלום לי שוב הגשם יורד... לפני חצי שנה (פחות) הייתי עוד ילדה זה השתנה הכל היה ורוד הייתי מאוהבת בך המבטים שלך היו כמו הבטחה זה אמיתי אתה כבר לא איתי אני בוכה לא לא זה לא קורה לי

מותר לי להיות פה עכשיו כי אני בהפסקת אוכל\צפייה בטלוויזיה ונגמר האוכל אבל לא התוכנית אז אני מנצלת את הזמן בשביל הפוסט.

חוצמזה, אחרי שעתיים של כימיה (ובשלב זה אני חייבת לציין שאני מעריצה את האלכימאי ושאר האנשים שמבינים כימיה) מותר לי לקחת קצת הפסקה. אני אפילו גאה בעצמי כי אני הבנתי עוד משהו וזה תמיד נותן לי מוטיבציה שאני לא כזאת טיפשה כמו שאני חושבת ושיש לי עוד תקווה (להבין את כל החלק של הכימיה הרגיל, המורה שלי לכימיה אמרה שבשביל להבין כימיה אורגנית צריך באמת לאהוב כימיה וזה רחוק מלהיות המצב שלי).

החלטתי גם להפסיק להתעצל ולהזיז את ישבני החטוב חזרה לחדר כושר וזה מה שאני הולכת לעשות עוד שעה בדיוק. הגיע הזמן להפסיק לאכול ולשרוף קצת שומנים שהצטברו מתחילת החופש (ולפחות אני ארגיש שאנ יעושה משהו מועיל במקום ללמוד).

אגב דברים מועילים במקום ללמוד, שימו לב להשקעה שלי בסיכומים. אי אפשר להגיד שאני לא לומדת (חוצמזה שאני חוסכת לעצמי זמן כי בשנה הבאה אני לא אצטרך לסכם ).

אתם מוזמנים להתעלם מהכתב שלי (שפעם היה כתב של כוסיות אבל נהרס עם השנים)

מערכת העצבים

תא פשוט וחביב

הגרעין של התא הפשוט והחביב

נו, אם אני לא אהיה רופאה לפחות אני אוכל להיות ציירת תאים!

אבא שלי, כמו שכבר הזכרתי, נסע להונג קונג ולכן המשפחה המשוכללת שלי מתקשרת באינטרנט.

למען האמת, זה לא רק בגלל שאבא בחו"ל. מאז שאמא שלי גילתה את נפלאות האינטרנט היא בטוחה שהתשובה לבעיות העולם מצוייה בgoogle.com (או בעצם fr כי היא מתפקדת בצרפתית) ולא רק זה, מאז שהיא גילתה את הMSN היא אפילו הוסיפה אותי לרשימה ובמשך תקופה מסויימת הייתי מקבלת ממנה הודעות בנוסח "אמאייה, בואי לאכול" ובארוחות המשפחתיות תמיד הייתי זוכה להערות על הכינוי שלי (שהיה מתחלף כל כמה ימים לפי השיר שהיה אצלי בווינאמפ וכמובן נאלצתי לצנזר לרוב כי היא לא היתה שמחה לראות are you thinking of me when you fuck her בתור הכינוי שלי). כל זה הסתיים ביום בו הלכתי למחשב שלה ומחקתי את עצמי מהרשימה שלה once and for all.

היא כמובן שמה לב לזה ביום למחרת בו היא נאלצה להשתמש במיתרי הקול שלה בשביל לקרוא לי לאכול.

התגובה שלה היתה "למה מחקת את עצמך מהרשימה שלי, זה חשוב אם במקרה אני אהיה בעבודה וארצה להגיד לך משהו" אבא הסכים עם כל מילה ואני תהיתי אם להזכיר לה שאין לה מסנ בעבודה ושהיא משתמשת בזה רק בבית.

היום אבא התקשר להודיע לנו שהוא קנה מצלמה דיגיטאלית חדשה. איזה אושר ואיזו שמחה. אני ניצלתי את השיחה בשביל להזכיר לו את האדידס שאני רוצה ושיחפש לי גם מצלמה פשוטה כזאת כי שלי כבר לא פועלת (ובגללה אין לי תמונות מהקיץ!). שתי דקות אחרי שניתקתי אמא התקשרה לשאול אם דיברנו עם אבא וסיפרה לנו בהתרגשות על המצלמה הדיגיטאלית כאילו זה הדבר המשוכלל ביותר בעולם.

אני רק אמרתי כן כן כן טוב וביי והחלטתי לא להסביר לה (שוב) שהיא לא צריכה להתקשר אלינו כל פעם שאבא מתקשר (או להיפך).

שלא תחשבו שאנחנו מתקשרים רק באינטרנט ובטלפונים - בודאי שלא. גם את הSMS ההורים שלי גילו או יותר נכון אבא גילה ומאז אני זוכה להודעות מדי פעם (במיוחד כשאני יוצאת בערב והם לא יודעים איפה אני ומתי אני חוזרת אם בכלל). היום בעודי מנסה ללמוד קיבלתי SMS מאבא שאמר לי לבדוק את האימיילים במחשב של אמא (אני יודעת, משפחה מתוסבכת) בגלל שידעתי שאם אני לא אעשה את זה אני אזכה לעוד SMS מלווה בשיחת טלפון כמה דקות אחר כך הלכתי לבדוק את המחשב של אמא וגיליתי שאבא עשה לנו בוק של הונג קונג בהתלהבות מהמצלמה, וכשאני אומרת בוק אני מתכוונת לכמות כזאת שהיתה מספיקה ל3 תערוכות "אבא בהונג קונג".

כמה נפלא וכמה נהדר.

כמובן שהתקשרתי אליו להודיע לו שראיתי את התמונות ואפילו הצלחתי לעשות חיקוי של מישהי מתלהבת ,רק בשביל להזכיר לו את המצלמה שלי ואת האדידס שלי והוספתי שמתנות קטנות ייתקבלו בברכה (חוץ מסארס כי את זה כבר יש לי).

תאמינו לי, אני לא מבינה איך יצאתי שפויה כשיש לי משפחה כזאת.

אני בטוח מאומצת.

ובקשר ללימודים, היום ניסיתי להבין משהו בפיסיקה ולא הבנתי כלום. נאדה, rien, nothing. זה כל כך מתסכל.

בטעות שלחתי משהו כפוסט אז מנויים יקרים - עמכם הסליחה (גם ככה אני מציפה לכם את המייל עם פוסטים )

משעשע אותי שכולם פה מדברים על המבחן איי קיו הזה וכמה שהם יותר טיפשים מדוגמניות ושאר הקבוצות שבטח היו שם.

תמיד חיבבתי את המבחני טלוויזיה האלה, כבר בערך שנה שהצרפתים עושים פה פעם בחודש מבחן שכזה.

אני כבר הספקתי לעשות את תיאוריה (ולגלות שיקח לי שנים לעבור אותה), מבחן איי קיו (לא זוכרת כמה יצא לי אבל עברתי את קבוצת הבלונדיניות!), מבחן ידע כללי, מבחן נימוסים (יצא לי דווקא מעל הממוצע למרות שהיו שם שאלות נורא קשות!) ועוד כמה מבחנים על חיי האהבה שלי וכו'.

זה נורא נחמד לעשות את השטויות האלה (חוץ מהעבודה שזה לוקח שעות ואחרי כמה זמן נמאס לשבת מול הטלוויזיה רק בשביל לחכות לתשובות ולגלות שאתה בעצם טיפש).

ועכשיו אני הולכת לשקוע חזרה בספרים.

אגב, מצאתי את היתרון היחיד בללמוד בבית - יש קפה בהישג יד וזה נהדר! (מצד שני, יש גם מיטה וזה נורא מתסכל למות מעייפות ולהסתכל על החתול שלי ישן כל היום על המיטה).

שלא תחשבו לרגע שלמדתי היום, טוב נו - למדתי קצת אבל ב5 הלכתי ללורד אוף דה רינגס ופאק ביולוגיה ואנטומיה.

הסרט הזה פשוט מדהים. הייתי אומרת שהוא הכי טוב מכל השלושה אבל אני לא זוכרת את השניים הראשונים אז זה לא נחשב.

אמנם הסוף קצת ארוך מדי (במיוחד כשחייבים להשתין והסרט פשוט לא נגמר) אבל אני אהבתי. מאוד. הייתי רואה אותו שוב אבל כמו השניים הקודמים, אם אני אראה אותו בדי וי די אני פשוט ארדם (יש לי נטייה להרדם אם באמת נוח לי - וקשה לא להרדם כששוכבים בנוחות על המיטה).

אגב, בשיטוט בארכיון גיליתי שכמעט היום לפני שנה (טוב נו, מחר אם אתם קטנונים) ראיתי את הסרט השני, לא כתבתי עליו אבל רצתי לעשות מבחני לורד אוף דה רינגס ויצא לי בדיוק השניים האהובים עליי.

גם אני רוצה לגולס ואראגון!

הם כל כך יפים!

עכשיו אני אצעק על עצמי ואלך ללמוד לפחות עוד שעה. נסיים את הדי אן איי המשעמם הזה. לפחות שאני ארגיש שעשיתי משהו היום.

(אני לא באמת פה, זו סתם אשלייה אופטית, אני בעצם לומדת)

אמרתי ואומר זאת שוב - ללמוד בבית זה סיוט.

לא רק שיש לי אמא ואחות שנכנסות כל שניה לחדר ואלפי פיתויים (לא אלפי, רק המחשב. מזל שבטלוויזיה אין מה לראות) אלא שאם אני אמשיך ללמוד בבית אני גם אעלה 30 קילו עד המבחנים וזה בכלל לא משעשע אותי.

כשאני בספריה אני בדר"כ מתעצלת ללכת לאכול (נו ללכת לבניין השני וכל הבלגאנים האלה) אז יוצא שאני אוכלת בבוקר לפני שאני יוצאת ואוכלת בערב כשאני חוזרת ובאמצע רק איזו קלמנטינה אחת או שתיים. אבל עכשיו שאני בבית אני לא מפסיקה לאכול.

ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת 4 (אני ממש חוזרת לילדות), ארוחת ערב וכמובן שבאמצע המון שטויות ושוקולדים (שאני בכלל לא אוהבת אבל הלימודים מדרדרים אותי).

ממחר אני חוזרת לחדר כושר אחרת במקום להיות כוסית על בקיץ אני אהיה פרת-על וזה בכלל לא חביב.

מילא רק להכשל, אבל להכשל עם 30 קילו נוספים?

אני הולכת לאכול (ארוחת צהריים, מה אתם מסתכלים עליי ככה?)

לאן את/ה מתכננ/ת לצאת בסילבסטר?
אין תיכנונים.
אני מסכנה ובודדה וכל החברים שלי מפוזרים ברחבי העולם.

את/ה יוצא/ה לאן שכולם יוצאים או רק את/ה והחבר'ה הקרובים?
אמרתי לכם כבר - אין חברים אז אין לאן לצאת.

את/ה מתכננ/ת לשתות או לעשות שמח בצורה אחרת?
במקרה הטוב אני אקח בקבוק שמפניה, אסתגר בחדר שלי ואשתה עד אובדן חושים (שזה בערך כוס וחצי. זה עצוב, אני יודעת).


יש תיכנון לנשק בנאדם מסויים בשעת האפס?
ברור שלא.
אף אחד לא חושק בי בגלל החור ביד, חוצמזה אני אדביק אנשים בסארס.
(נו, פשוט אין לי עם מי, טוב?!)

באיזה מצב את/ה חושב/ת שתחזור/תחזרי הבייתה?
(אני לא חוזר/ת הבייתה, יסחבו אותי עד למיטה, מאושרת עד הגג וכו')
אני כבר אהיה בבית אז זה לא כזה משנה.

אחרי שכולם זילזלו בי שיש לי סארס כשזה כבר לא אין, זה חוזר (ובגדול?). בדיוק בחדשות דיברו על חזרתו של הסארס ואני הודעתי לאמא שאני כנראה מחזירה אופנות.

היא מצידה אמרה שזה מדאיג אז אמרתי לה שלא תדאג כי הסימפטומים שלי הם לא באמת של סארס. היא בתגובה אמרה שלא אכפת לה ממני אלא מזה שאבא שלי נוסע להונג קונג, ארץ הסארס. אמא אוהבת יש לי.

אם כבר מדברים על המשפחה הלא משהו שפויה שלי היום אמא שלי נסעה לבקר את סבתא וכרגיל יש לה נטייה להודיע לנו כל שניה איפה היא (אני בדרך למטרו, אני במטרו, אני יצאתי מהמטרו) אבל אבוי! היום היא לא הצליחה להשיג אותנו. מה היא תעשה?

כמובן שהיא לא איבדה את עשתונותיה, היא התקשרה לאבא שלי שנמצא בארץ והוא התקשר אלינו להגיד שאמא שלי בדרך הביתה.

משפחה מפגרת.

עכשיו אני בטוחה שאני מאומצת, למרות שאני בלונדינית, אין מצב שאני עד כדי כך דפוקה.

אניוויז, החיים שלי מתחילים להראות כל כך משעממים.

הכל כבר נעשה ריטואל מסויים. קמים בבוקר, מעיפים את הבגדים מהכיסא, את השטויות מהשולחן, לומדים, מתייאשים, עושים מיליון ואחת דברים שכמובן נורא חשובים (לסדר את החדר, לסדר אלבומים, להוציא לחתולים שלי פרעושים וכו') ואז הולכים לישון בתקווה שמחר תבוא המוטיבציה.

זה כל כך מתסכל ומשעמם. באמת משעמם. כל היום עבדתי על הלב ומערכת הדם ובתור הפסקה קראתי את מה שסיכמתי אתמול על מערכת העצבים. זה משעמם, אבל זה הרבה פחות משעמם מהתא (שכבר כמה ימים אני מנסה לסכם לי את הDNA replication ו-RNA Translation אבל אני פשוט מתעצלת כי כבר עשיתי את הכל בתיכון וזה בכלל לא נושא מרגש).

עכשיו בכלל יש לי ללמוד עצמות. היפ היפ הוריי.

הניורון היחיד שלי יתאדה בסוף, אני אומרת לכם. מסכן, אני מעמיסה עליו יותר מדי.

אתמול לפני שהלכתי לישון ראיתי תוכנית על ישראל. משום מה תמיד בשעות הקטנות של הלילה יש תוכניות על ישראל ותמיד יוצא לי לראות אותן ולהשתעשע.

בהתחלה תהיתי מתי עשו את התוכנית כי משום מה לא זיהיתי שום חנות בשנקין, אחר כך כשהתעמקתי קצת בבגדים של האנשים הבנתי שאין מצב שזה עכשוי כי לא היתה בחורה אחת עם מכנס מתחת לפופיק ומה הסיכוי שבשנקין לא תמצאו בנות מהלכות עם החוטיני בחוץ?

לפי התוכנית אנחנו מדינה של סמים. רק סמים. אנשים מעשנים ג'ויינטים ברחובות, הם הלכו לאיזה בית של כמה צעירים וכמובן שברקע היתה מוסיקת טראנס בפול ווליום וכולם היו שפוכים על הרצפה, מעבירים ג'ויינטים כשמסביבם באנגים והמון אוכל.

נו, there's nowhere like home.

אה, חוץ מסמים הם גם צילמו יותר מדי פריחות עם הבטן בחוץ מה שבטוח היה גורם לי לבטל כל נסיעה לארץ, אם לא הייתי רגילה כבר למראות המזעזעים האלה.

ברגע שהם התחילו לדבר על דתיים כיביתי את הטלוויזיה כי כבר היה 2 וחצי בלילה וזה באמת לא היה מעניין יותר.

כולם נטשו אותי לניו יירז, איזה מבאס.

חברה שלי בקוריאה, השניה בארה"ב, שיילה נסעה לאיטליה, הבחור בסקי וכו'...

נשארתי לבד עם הסיכומים שלי. איזה פאקינג שיט.

לא שזה באמת כזה משנה, כי גם ככה אין לי עם מי להתנשק אבל זה מפתיע מישהו?

ברור שלא.

אני חוזרת ללמוד.

אתם לא צריכים לבכות. באמת שלא.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חושבת עליו הרבה יותר מדי.

אני תוהה מה קורה איתו, מה עבר עליו בחודשיים האחרונים. זה כל כך מוזר לי לחשוב שהבן אדם שהיה הכי קרוב אליי עכשיו בכלל לא נמצא בחיים שלי יותר.

אני נלחמת בעצמי לא להתקשר אליו. כל כך בא לי להתקשר אליו אבל באותו זמן גם בכלל אין לי מה להגיד לו.

הוא לא טרח להתקשר אליי, הוא לא החזיר לי אימייל, בפעמיים ששלחתי לו SMS קיבלתי תגובות קרות אז אני פשוט החלטתי לוותר בתקווה שאולי הוא יתגעגע אבל מסתבר שגם זה לא.

אני באמת תוהה עד כמה (אם בכלל) הייתי חשובה לו שככה הוא פשוט נעלם.

כנראה שבכלל לא, או שאולי רק אני מוזרה ושכשאכפת לי ממישהו אני מצפה לשמור איתו על קשר.

בכלל, הוא זה שמההתחלה קישקש על זה שהוא לא רוצה לאבד אותי אז למה להגיד את זה אם הוא בכלל לא מתכוון לזה. אני כבר לא יודעת למה הוא באמת התכוון ומה הוא סתם אמר, כי מילים נורא קל לזרוק.

אני חושבת שמה שמשאיר אותו תקוע בראש שלי זה העובדה שכל פעם שאני חושבת על התקופה שהיינו ביחד אני לא מוצאת אפילו משהו אחד רע. כלום. הכל היה פשוט מושלם. וזה מרגיז.

יש דברים שבחיים לא מתגברים עליהם, פשוט משלימים איתם

כנראה שזה אחד הדברים שאני בחיים לא אוכל להתגבר עליהם.

למרות שאני שונאת אותו על זה שהוא אפילו לא טורח לעשות מאמץ קטן. כל כך שונאת אותו וכל כך אוהבת אותו באותו זמן.

אני יודעת שבסוף אני אתקשר אליו. אם לא עכשיו אז ברגע שאני אגיע לארץ. אני יודעת שזה מה שיקרה כי אני מכירה את עצמי, ואני יודעת טוב מאוד שהטעות הכי גדולה שאני אעשה זה לראות אותו שוב כי זה רק יכאיב לי עוד יותר.

הדבר שאני הכי רוצה עכשיו זה שהכל יחזור להיות כמו פעם.

או שהוא פשוט ייעלם.

שאני אוכל להאמין שוב באהבה ובאנשים כי כרגע בשבילי זה פשוט לא קיים.

אהבה זו סתם עוד אשליה...

I'm so tired of being here,
Suppressed by all my childish fears,
and if you have to leave,
I wish that you would just leave,
Cause your presence still lingers here,
and it won't leave me alone,

These wounds won't seem to heal,
This pain is just too real,
There's just too much that time cannot erase,

When you cried I'd wipe away all of your tears,
When you'd scream I’d fight away all of your fears,
and I held your hand through all of these years,
But you still… have… all of me,

You used to captivate me,
by your resonating light,
now I’m bound by the life you left behind,
Your face it haunts,
my once pleasant dreams,
your voice it chased away,
all the sanity in me,

These wounds won't seem to heal,
this pain is just too real,
there's just too much that time cannot erase,

When you cried I'd wipe away all of your tears,
when you'd scream I’d fight away all of your fears,
and I held your hand through all of these years,
but you still… have… all of me

I've tried so hard to tell myself that you're gone,
but though you're still with me,
I've been alone all along,

When you cried I’d wipe away all of your tears,
when you'd scream I’d fight away all of your fears,
and I held your hand through all of these years,
but you still… have… all of me