אחרי יומיים שלא נשמע קול מכיוון הבחור הוא סוף סוף נזכר שאני קיימת.

היה נחמד אם הוא גם היה אומר משהו על זה שהוא לא דיבר איתי, איזה "מצטער שלא התקשרתי" לא היה הורג אותו, או שאולי הוא חושב שכן.

בשתי שניות שבהן נמשכה השיחה (כי מסתבר שאין לו יותר מדקה אחת להקדיש לי ביום) הבנתי בדיוק איך אני מועילה לו לחיים.

בכל מצב אחר סביר להניח שהוא כבר מזמן היה מזניח אותי לגמרי (למרות שכרגע זה בערך מה שהוא עושה) אבל למה שהוא יעשה את זה כשאני יכולה לשמש לו כחיי חברה בינתיים עד שהוא יכיר פה אנשים?

כל כך בא לי להקיא ממנו.

כבר היה עדיף שהוא לא היה מתקשר בכלל. לפחות הוא יכל לעשות את עצמו כאילו הוא מתעניין בי, לשאול איך הלימודים, משהו, אבל למה שהוא יעשה את זה כשהוא יודע שאני לומדת ושאני לא יכולה להפגש איתו היום.

ואני יותר נגעלת מעצמי.

מהעובדה שהוא עוד מצליח לגרום לי לבכות, מזה שבכלל אכפת לי ממנו, שאני עוד נחמדה אליו ושגם עם כל היחס הזה אני עדיין מסכימה לעזור לו בכל מה שהוא צריך ולפנות זמן בשביל לראות אותו, כי אני יודעת בדיוק איך זה להגיע למקום שלא מכירים בו אף אחד.

והוא יודע את כל זה, אבל הוא אמור לדעת כבר שאני אעשה את זה בכל מקרה, בלי שום קשר למה שקורה ביננו.

חרדת היום הראשון, זה מה שיש לי. אף פעם לא אהבתי את זה.

לא רוצה ללכת מחר, לא רוצה שוב ללמוד, לא רוצה שוב לחץ ועצבים ותסכולים מיותרים ואני ממש מקווה שיהיו שם אנשים שאני מכירה משנה שעברה כי לפחות יהיה לי יותר כיף ככה, לדעת שאני לא לבד בבלגאן הזה.

עם כל הנאחס אני עוד צריכה לקבל מחזור, ממש כיפחיים, זה עוד מוסיף למצברוח המגעיל שיש לי עכשיו.

והבחור מת לגמרי, גם היום לא התקשר, וזה נורא נחמד מצידו להראות שאכפת לו מזה שמחר אני מתחילה ללמוד.

גם שאנשים תקועים בעצמם לפעמים, זה כל כך מעצבן אותי.

אני אלך לעשות טלפון לארץ ואז לישון.

צריכה קצת עידוד אחרת אני בחיים לא אצליח להרדם.

(בהחלט חוזרים ללמוד, שני פוסטים ביום..)

המוח מת והתרגילים לא פתורים, מה לעשות. מן הסתם אני לא אוכל לעשות תרגילים שלא הבנתי שנה שעברה בלי שיסבירו לי מחדש את החומר השנה, אז אני אאלץ פשוט לחכות שמחר יעשו לנו את השיעור ואז אולי יש תקווה שאני קצת אבין יותר מה הולך שם בפיסיקה.

כבר נמאס לי, זה סימן רע נכון?

יום אחרון של חופש וממחר - כימיה ופיסיקה בהמונים.

4 שעות ביום, רק מלראות את התרגילים בא לי למות, המון פלאשבקים משנה שעברה, כל החומר שהתעלמתי ממנו עד עכשיו חוזר מהר מדי. אני רוצה סמסטר שני, הוא יותר כיף, יותר קל. לא בא לי כל כך 4 חודשים של פיסיקה וכימיה (מתעלמים מביולוגיה כי זה שולי, את זה לא אכפת לי ללמוד), בעצם לא בא לי בכלל. היום בבוקר התיישבתי לפתור תרגילים למחר בכימיה וכמעט יריתי בעצמי מרוב תסכול, אז הלכתי לקנות לי מחברות שגם יהיה לי איפה לכתוב. שכחתי שגם הזאטוטים חוזרים ללמוד בקרוב (עוד 3 ימים למען האמת) ובזמן שחיפשתי לי מחברת נורמאלית שלא מעוטרת בדראגון בול או משהו כזה הוקפתי בהמוני יצורים קטנים עם רשימה מהבי"ס של מה בדיוק הם צריכים (כי פה נותנים להם רשימה ואומרים להם אפילו איזה עט הם צריכים לקנות).

אחרי שבעטתי באחד או שניים (לא בכוונה כמובן, זה לא אשמתי שהם התכופפו לקחת משהו מלמטה ו"לא ראיתי אותם") מצאתי את כל מה שהייתי צריכה (2 מחברות, תיקייה שיהיה לכל הדפים ומרקרים, בשביל הכיף והצבע) וברחתי הביתה. שוב התיישבתי מול התרמודינמיקה ולא התחשק לי, אז הלכתי לאכול.

עכשיו במקום לשבת מול תרמו' ומשהו בפיסיקה אני יושבת וכותבת את הפוסט, כי זה מעביר את הזמן ואני באמת צריכה הפסקה מכל הלימודים האלה. מתיש

ולעידכון היומי בנושא הבחור:  אין בחור, בחור מת. ברגעים אלו הוא אמור להיות בדירתו הצנועה אי שם במרחק שעה נסיעה ממני, עם חשמל ומים סוף סוף אבל עדיין בלי טלפון. זה לא תירוץ כמובן אבל מה אני יכולה לעשות חוץ מלשבת בשקט עם הטלפון מולי ולחכות שהוא יזכר בי.

כן, שוב אני פאטתית אבל לא נורא, זה רק בגלל שאני מתוסכלת מינית.

טוב זה כנראה הזמן שלי לחזור ללמוד, תהרגו אותי בבקשה.

(את הפוסט התחלתי לכתוב אתמול, אבל לא סיימתי אז כל האירועים הם מאתמול..)

אחרי יומיים שלא שמעתי ממנו היום זכיתי לטלפון, ואפילו זכיתי לראות אותו, ואת הדירה שלו אבל כל זה אפילו לא מעניין. שעתיים היינו שם. ישבנו, שכבנו על המיטה וסתם דיברנו.

על הכל חוץ מעלינו.

זה לא היה כל כך מוזר ומטריד אם הכל היה כרגיל, אבל הוא אפילו לא מנשק אותי - בכלל לא.

במשך שעתיים הוא דיבר ואני ניסיתי איכשהו לשאול אותו למה הוא כזה דיסטנט מאז שהוא פה אבל זה פשוט לא יצא. אני אפילו תוהה אם אני לא היחידה בקשר הזה, אם רק לי זה מפריע כל הקטע הזה, כי מסתבר שזה אפילו לא מטריד אותו בכלל.

זה כל כך מתסכל אותי.

שעתיים אני יושבת ומנסה לדבר איתו ואני לא מצליחה. לא בגלל שהוא לא מקשיב, בגלל שאני לא מצליחה להוציא מהפה את מה שאני מרגישה ואני לא יודעת למה. אף פעם לא היתה לי בעיה להגיד בדיוק מה אני מרגישה ומה מפריע לי ואיתו אני פשוט לא מצליחה. חשבתי שאחרי יום רביעי הוא קצת יבין את זה אבל מסתבר שלא.

רק לפני שנפרדנו איכשהו הצלחתי לרמוז לו משהו.

"גם עכשיו אני לא אקבל נשיקה?"

"נו באמת, שעתיים ישבנו בדירה ולא יכלת להגיד כלום ועכשיו את נזכרת?"

*שותקת*

"אמרתי לך כבר שרק חזרתי מהודו, עדיין קצת מוזר לי, רק הגעתי לפה, יש לי מיליון דברים על הראש. תני לי זמן להתרגל לשינויים האלה"

"בגלל זה אני לא מציקה לך יותר מדי אבל אתה עדיין מוזר לי. לא משנה, אם זה לא מפריע לך אז מה אני אגיד לך"

הפעם הוא שתק...

בסוף הוא כן נישק אותי, אבל זה שוב הגיע אחרי שאני ביקשתי ממנו וזה כל כך לא אמור להיות ככה.

מחר אני אדבר איתו, אני מקווה. נמאס לי כל פעם לחזור הביתה עם אותה הרגשה מגעילה כזאת ששוב פעם לא דיברנו.

באמת שלא אכפת לי אם זה יגמר או לא, אבל שלפחות ידבר איתי.

זה כל כך מתסכל...

Do you love me? Or am I just another trip? In this strange relationship You push and pull me 'Till I'm about to lose my mind Is this just a waste of time?

Gimme that strange relationship Never felt pleasure and pain like this Something so right but it feels so terribly wrong I keep holding on

(תעשו לי טובה- כל אלה שמדברים איתי גם מחוץ לבלוג - אם לא דיברתי איתכם על זה, אל תחשבו שבא לי לנתח איתכם את המצב. יש לכם תגובה - תכתבו בבלוג. אני לא רוצה להיות מגעילה יותר מדי אבל נמאס לי כבר מכל אלה שחושבים שאם כתבתי על זה בבלוג בא לי להסביר בדיוק מה קרה, למה ואיך. ממש לא, אז חבל סתם לשאול שאלות מציקות. תודה)

אז אני יושבת ליד הטלפון כמו אהבלה ומחכה שהוא יתקשר.

כמה פאטתי ולא מתאים לי.

זה כל כך מרגיז אותי שהוא לא טורח אפילו להתקשר, מהודו הוא כבר התקשר אליי יותר...

זה כל כך מתסכל שאין לי איך לדבר איתו, למרות שאם הוא לא מתקשר אז הוא בטח לא ממש היה רוצה שאני אתקשר.

לא יודעת כבר מה קורה...

הצוואר תפוס לי לאללה כי בצהריים אספתי את השיער ועשיתי כנראה תנועה לא נכונה והוא כואב עכשיו.

עכשיו נתפסה לי רגל ימין בצורה ממש ממש כואבת וזה מעצבן.

אז אני צריכה מסג', והחזרתי את הפוך הגדול שחזר מניקוי ועכשיו יהיה לי כיף לישון בלילה ואני אפילו אוכל לחלוק אותו עם מישהו, רק שאין עם מי ואין מי שיעשה לי מסג'.

את הבחור שלי לא ראיתי היום, אפילו לא שמעתי היום.

כל מה שקיבלתי זה סמס מסכן אחד שכנראה נשלח מהאינטרנט שאומר שהוא לא יכול להתקשר היום אז הוא ינסה מחר. זה כל כך לא ברור לי הקטע הזה, לאנשים אין פאלפונים? אין בצרפת טלפונים בבתים?

מטריד.

העיקר שהוא טרח לשלוח לי סמס להודיע שהוא לא יתקשר, איזה חבר מתחשב יש לי.

מצד שני, רק אתמול ראיתי אותו, באמת אנחנו לא יכולים לראות אחד את השני כל יום, אולי פעם בחודש, חודשיים.

והעיקר שכל זה נורא משעשע אותי...

נראה לי החודש הזה מחוץ לבית עשה לי ממש טוב, כי מאז שהגעתי אני פשוט מאוהבת בחדר שלי.

כמובן שזה קצת קשור לעובדה שעשו לי פרקט חדש במקום השטיח, ושהכל מסודר יפה יפה כזה ונקי, אבל גם כי סתם נורא נחמד שאפשר להגיע הביתה, לסגור את הדלת ולהיות קצת בשקט.

הבחור היום אמר לי שיש לי חדר כיפי, והוא קצת שיעשע אותי כשהוא הופתע כשאמרתי לו שהוא מוזמן לישון פה מתי שבא לו, כאילו באמת הייתי צריכה להזמין, אפילו אמא שלי אמרה לו שהוא מוזמן מתי שבא לו כי האוניברסיטה שלו ממש קרובה לבית שלי.

העניינים ביני לבין הבחור די הסתדרו, או מסתדרים. דיברנו קצת בטלפון על זה ועכשיו יותר טוב לי, הוא נזכר להיות חמוד אליי ולהפתעתי הוא אפילו לא היה צריך ממני כלום.

אולי הוא בסדר, אפטר אול.

האמבטיה קוראת לי, גם אליה התגעגעתי.

הבחור היה פה ועזב לא מזמן.

אני לא יכולה להגיד שהיה לי הכי כיף בעולם, אפילו לא קרוב לזה. היה יותר מוזר מכל דבר אחר.

אם הייתי מהבנות האלה שעושות סצינה בהחלט היתה פה אחת, אבל אני כל כך לא מאלה אז פשוט חיכיתי 4 שעות שאולי הוא יסביר לי מה הסיבה לדיסטנס הזה, אבל כנראה שאם לא הייתי מעלה את הנושא בדרך למטרו גם לא היינו מדברים על זה.

לא מפריע לי כלום חוץ מהעובדה שנמאס לי להיות על הולד כל הזמן, אבל זה בסדר, כשהוא יצטרך אותי אני בטוחה שהוא ידע טוב מאוד איך להשיג אותי ולהתייחס אליי הכי יפה בעולם.

אז הוא יקבל בדיוק את אותו היחס.

טוב, אז חזרתי ועדיין די מוזר לי לשבת מול המחשב לכן הפוסט הזה לא יהיה ארוך ויפרט בדיוק מה עשיתי כל יום בחודש האחרון, כי למען האמת לא עשיתי הרבה חוץ מלישון, לצאת, ללכת לים וקצת שופינג פה ושם (הנזק: 6 תחתונים + 1 שקיבלתי, שני ג'ינסים, מכנס שחור, חצאית כחולה של כוסיות והנעלי אדידס האלילות שלי שחיפשתי כבר מיליון שנה).

היה לי אחלה חופש, באמת אחלה. מסיבות, חברים, הרבה שטויות. היה מפגש עם הג'ינגית ונערה בהפרעה שהן שתי חמודות והיה לי באמת כיף להסתובב איתן (ופירוט על מה עשינו יש בבלוגים שלהם כי עבר זמן מאז ואני בטח לא זוכרת הכל), ואפילו יצאה תמונה:

זה הגב שלי ושל המופרעת מסתכלות על משהו במיכל נגרין.

חוצמזה, גם טיילתי קצת בקיסריה עם המשפחה, חיפה עם החברים והיה לי אחלה,כי אין הרבה מה לפרט.

קצת חדשות על הבחור: את הפוסט תכננתי להתחיל בעצבנות על זה שכבר שבוע הבחור נעלם ושאין לי מושג איפה הוא ואיך להשיג אותו אבל בדיוק לפני שעה קיבלתי ממנו טלפון והעצבנות נעלמה, למרות שעדיין הוא לא בסדר שלא שמעתי ממנו מאז שהוא הגיע לפה אבל נתעלם. ביום שהוא חזר מהודו הוא התקשר אליי והודיע לי שהוא היה בתל אביב והוא לא זכר שאני בתל אביב ולא הרים טלפון. מי אמר מניאק?

אבל שטויות. ביום רביעי אני אזכה לראות אותו סוף סוף, ובאמת הגיע הזמן שנתראה יותר מ3 ימים בחודשיים  כבר הזכרתי את זה שיש לנו קשר בריא?

זהו, עד כאן העידכון להיום. אני צריכה לחזור לסדר את החדר שמבולגן בטירוף עקב עבודות שיפוצים.

בפוסט הבא תקבלו גם תמונות של כל הרכישות החדשות.

אולי.