כי אני צריכה.

כ"כ צריכה את הכתיבה הזו.

ואני לא פה. כי אין לי מה לכתוב.

ואולי זה טוב שאין לי מה להוציא?

אולי ככה צריך להיות.

אולי השגרה שעוטפת אותי לאט לאט משאירה אותי ללא מילים.

אולי זאת פשוט עוד שיגרה, בשינוי אדרת.

קצת שונה, יותר טובה.

הכל בסדר.

זהו, נכנסתי למסגרת. עוד שנה.

אני בפנים. בגישה חדשה, הכל נקי יותר.

ובין לבין יש את המקרים המשמעותיים לאותו יום בלבד,

לאותן שניות מעטות ואז זה עובר.

ואולי זה בעצם טוב, השגרה הזאת שקצת הייתי צריכה.

ואולי בעצם הייתי צריכה לאבד את הקשרים האלו שעשו טוב ורע ביחד.

אולי בשנייה שהחופש נגמר ככה גם הם נועדו להיגמר.

ואולי אני משלה את עצמי וזה כן טיפה חסר.  קצת יותר מטיפה.

'אהוב יקר, לא השארת גם לא זכרון שיהיה לי בלילה קר."

נגמר.

שחררתי את עצמי מכל הקשרים הבלתי-אפשריים האלה,

מכל ההתמכרויות המסחררות האלה.

קשה עם זה. כ"כ. לאבד הכל ברגע.

אבל זאת ההחלטה שלי ואני שלמה איתה. לא היה לי טוב בתוך כל המערבולת הזו.

' אהוב יקר, זה לא אתה שמשתנה לי. .'

זאת אני.

זכרון. זה הכל.

נקיון נפשי.

זה בעיקר ההתרכזות שלי מחוץ לשגרה היומיומית הזו.

בין לבין לשים לב לתגובות, לאנשים הישנים . .

להציל מה שאפשר.

ואפשר. ללא ספק.

ואולי לא היית צריכה את 'הפריקה' הזו.

אולי הכל בראש שלי.

כותבת לעצמי.

ואולי זאת מראה לעתיד.

אז בלי יותר מידי התחבטויות.

הכל אצלי בסדר.

עד התהיות הבאות. .

- ההיא -