יותר מידי.

דה-ז'ה-וו  או שזאת רק אני?

מה קרה בשבוע הזה? מה לא קרה.

בכי, יותר מידי ממנו.

אכזבות, ככ הרבה מהן.

הערכה, הולכת וקטנה.

שנאה, שקרובה להתפרץ.

ראשון-שגעון.

יום הזוי, מגעיל, דוחה.

ריבים, בכי, צעקות, חוסר רצון, חוסר הערכה.

הפתעות, ספקות, חברות אוייבות.

הבנה.

מוקפת מליוני אנשים, באותו רגע אדיר,

הכל מסתובב סביבי בלי שום יכולת לעצור, הכל מיטשטש

אני לבד, מבינה, חושבת רגע, מפנימה,

נותנת חיוך, חוזרת לעולם.

הם.

נסעו, השאירו, לא התייחסו.

ואז..חזרו.

היא,

עשתה את השבוע הזה מכל הבחינות.

הייתי איתה רוב הזמן [גם אם זה לא בהכרח פנים מול פנים]

אם ברצון ואם בחוסר רצון,

והיא עושה לי טוב, הכי טוב.

והוא.

אכזבה, הבנה, בכי, סליחה, חיוך, שתיקה.

נגמר.

זה נגמר ממזמן, אבל הרגש הטיפשי הזה לא נתן לי להרפות.

ואחזתי בזה, במה שכבר לא היה קיים שם, זה כבר אבוד,

נעלם, התנפץ באוויר.

ואני..כמו חסרת אונים עוד החזקתי.

במה כבר היה לי להחזיק? למה עוד נשארתי?

לא לומדת לוותר הא? . .

נגמר. .

והנה אני כאן לעוד עידכון משמעותי-לא משמעותי,

ככ הרבה לחץ והכל ככ חסר חשיבות.

לא רוצה עוד שיגרה עד החופש הבא,

שמי יודע מתי יגיע הוא לא.

תודה.

אתה הכי זר, הכי לא מוכר, לא יודע עלי, מי אני,

כמה נוראה, כמה פחות, כמה יפה, כמה מכוערת, כמה מאכזבת.

עשית לי טוב.

יום שלם שעשית לי טוב.

למה אני לא מצליחה לעצור?

שליטה.

אולי תחזרי?

מה קורה איתי, מה עובר עלי.

טוב לי, רע לי, שמה זין בדברים הכי לא נכונים

ומשקיעה אנרגיות לשווא.

-ההיא- אבודה מידי. .