חודשיים שלמים שכף רגלי לא דרכה פה,

ומה מאז השתנה? ככ הרבה,

אך מפאת חוסר זמן אקצר תהליכים ואגיע לעיקר,

כלומר ליומיום הקרוב אליי.

כי את החודשיים ברור הרי שאני לא זוכרת.

ככ לא ברור.

חדשים באים והולכים, וחוזרים ונעצרים.

ואני, יותר מתמיד מרגישה תקועה במקום, שוקעת בתוך הביצה העצמית שלי.

הדמות המסורה, המוצקת, זאת ש'תמיד' תהיה כאן.

כבר לא כאן, אני בספק אם אני מכירה אותו, או מנסה להתחבר אליו.

אחרי ככ הרבה זמן, עם כל האבסורדיות המצב לא יכול לחזור לקדמותו.

ומתוך כך כל ההתנהלות שלי לבד הופכת קשה מיום ליום,

זאת לא רק המעמסה הנפשית שגם לעצמי אני לא יודעת לתרגם,

המעמסה הלימודית שאיכשהו מצליחה לשבור אותי בכל דרך אפשרית,

או השיגרה הככ מוזרה הזאת.

ככה אני לא יכולה להמשיך,

אני מרגיש שהפיצוף הבא כלל לא רחוק.

ובין כל הטירוף והלחץ הזה, ערב בילוי לא יזיק,

להפף הוא יעכיר את כל האווירה, וזה ממש תרם לשבוע הקרב.

לא מבינה כבר כלום.

ההיא.

'רק אם הייתי יודע, זהו יום אחרון ..'