אז דיברנו, גם כן נקרא לדבר
8 דקות שיחה, שנעו בין עוד שקרים לדברים לא ברורים והתחמקויות,
וקול חלש מאוד למרות שיומיים אחרי הקול שלה היה עולץ ורגיל לחלוטין כשהיא דיברה עם אדם אחר... כלומר רק איתי היא לא יכולה לדבר.
וכמובן שהיא לא סיפרה כלום, ולא הסבירה כלום, ושוב האשימה בדברים תלושים ולא קשורים.
וכל שאני שואל הוא: למה?
פעם עוד חשבתי שזה משהו שעשיתי, אבל זה כבר ברור שלא משנה מה עשיתי אני לא אשם,
כי כל דבר קטן אפשר להעצים באופן גרוטסקי לנוראי, כל מחווה להטרדה וכל מילה לא נכונה כהוכחה לבעייתיות.
ובדיוק באותה צורה, כשלא מחפשים בנרות, על כל דבר אפשר לסלוח ולהבין. כמוני בעצם, אני תמיד סולח ומבין. על כל דבר. אפילו על זה.
עבר מאז שבוע, וכמובן שהיא לא יצרה שום קשר ואין ממנה שום סימן חיים.
ואני תוהה לעצמי, נגיד שזה יקח חודש, חודשיים עד שאשמע ממנה שוב.
האם היא תוכל לכעוס עלי עד אז?
על דברים בתוך הקשר שהיא בעצמה אמרה לסיגל שכבר סלחה לי "מכל הלב"? על דברים שבכלל לא עשיתי אחרי שהקשר נחתך חד צדדית?
על דברים שאמרתי? - ואני לא אמרתי שום דבר פרט לאמת, והיא יודעת את זה. לא פגעתי באף אחד, לא האשמתי, לא דרשתי. רק ביקשתי כבוד.
וכן, קצת הרמתי את הקול.
אני אדם נוראי, שבועיים אחרי שאני לא שומע כלום ממי שאני אוהב, אחרי שחתכו קשר בתער חד שהגיע משום מקום, והאשימו אותי בדברים נתעבים,
ואז כשאומרים שהדרישה שלי לדבר בטלפון (בטלפון!) היא מניפולציה "כמו שאתה תמיד עושה" ואני אמור לקבל את זה בשיוויון נפש?
קשה לי להאמין שתוכל לכעוס עלי עד אז, אפילו בטלפון היא לא היתה מסוגלת להפגין כלפי כעס כשהוא לא אמיתי.
אז אם לא תכעס, האם תוכל לשנוא?
על זה שגרמתי לה לאהוב אותי (או לחשוב שהיא אהבה לפי הדברים שאמרה לסיגל. אעלק לא אהבה - זה היה אמיתי יותר מהחיים עצמם!),
על זה שאהבתי אותה (ואני עדיין מאוד אוהב) וגרמתי לה להרגיש אושר (וזה כבר בטוח היה אמיתי והיא לא יכולה להתכחש),
על זה שפגעתי בה בתוך הקשר (כי אף אחד לא מושלם, והיא פגעה בי המון ואני מעולם לא חשבתי לכעוס עליה על זה).
על זה שאחרי שחתכו ממני בגסות, בלי לתת לי שום הזדמנות, עדיין אמרתי שאני לא מוותר, ואתן לה כל זמן שידרש.
על זה שאחרי שחתכו בבשר החי וניתקו איתי קשר באופן מוחלט, בלי שום התראה, בהודעות נאצה במייל ומבלי לענות לטלפון, עדיין לא ויתרתי.
על זה שמבלי ליצור קשר (כי הבטחתי במייל), עדיין השארתי פה ושם פתח תקווה, דברים זעומים ובקושי קיימים אבל עדיין שם למי שרוצה למצוא.
על זה שאחרי שבועיים, בעידוד סיגל, התקשרתי. וביקשתי לדבר בטלפון. ושלחתי כמה סמסים ומיילים. כי עדיין לא ויתרתי.
על זה... שגם אחרי חודשיים (בתקווה שזה לא יקח כל כך הרבה) היא תגלה שאני עדיין לא מוכן לוותר?
אני באמת שואל אתכם (ובעיקר אתכן) -
אם אהבת פעם מישהו, האם את באמת יכולה לשנוא אותו רק בגלל שזה נגמר והוא ממשיך לאהוב? רק בגלל שאיפשהוא, עמוק בפנים, זה מכאיב לך שהוא לא מוכן לוותר על האהבה הזו למרות שאת ויתרת? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
