טוב לא באמת.
איך אני יכול לוותר על האהבה הגדולה ביותר בחיי, וכפי הנראה גם האחרונה בחיי?
אבל ויתרתי מלנסות לעשות משהו, עכשיו זה כבר באמת שלא בשליטתי וכל שנותר לי הוא רק לחכות ולראות מה ילד יום -
אולי געגוע אצלך? אולי ההבנה שאת לא יכולה להמשיך לחיות בבית הזה וחייבת לצאת משם בכל דרך אפשרית, אפילו אם זה אומר לחזור אל זרועותי?
אני לא יודע, וזה גם לא משנה כי זה לא תלוי בי, אז ויתרתי מלחשוב על זה או לנסות.
אבל דבר אחד נותר כשאלה בוערת שאני לא יכול להפסיק לחשוב עליו:
האם את באמת יוצאת עם מישהו אחר? עצם זה שקראת לו "חבר חדש" מקטין משמעותית את הסיכוי, כי איך אפשר לקרוא חבר למי שאת יוצאת איתו בקושי שבוע? הרי בשבוע הראשון כפי הנראה, (ואני לא יודע באמת, זה רק מבוסס השערות ובירורים לא מדוייקים בכלל,) בכלל לא יצאת מהבית, ובטח שלא בימים הראשונים אחרי הפרידה שהיו במקרה לגמרי חמישי, שישי ושבת... וראשון כבר היית צריכה ללמוד.
אז זה אומר שרק ביום חמישי בשבוע לפני ששוחחנו יכולת להיפגש איתו לראשונה (ובגלל זה להגיד לידידתך ש"דברים הצטברו" ולא תוכלו להיפגש),
וזה אומר כמה, 2-3 פגישות עד עכשיו לכל היותר? וכבר לקרוא לו חבר? אפילו אנחנו לא היינו חברים עד השבוע השלישי לפחות.
אם את אכן יוצאת עם מישהו, זה לא באמת מפריע לי כי את פוגעת בי, את ממילא לא יכולה לפגוע בי ככה,
אם את יוצאת עם מישהו זה מפריע לי כי את פוגעת בך.
כי את פוגעת במי שאת באמת - שלא תתפשר על כל אחד, ולא תסכים לקבל את הדרישות של אחרים בנוגע לדברים שמשמעותיים עבורך, ולא תהיה מוכנה לוותר על מה שחשוב לך באמת... ואם את יוצאת עם מישהו, את מוותרת. וזה כל כך עצוב לי לחשוב על זה שאת עשויה לוותר על עצמך, על דברים מהותיים עבורך שבחיים לא רציתי שתוותרי עליהם, על הקסם הטהור והמיוחד שלך... סתם כדי להיות עם מישהו עכשיו שבכלל לא ראוי לך 
ואם זה גם יגרום לך להרוס את עצמך או דברים בך בעקבות זה, זה בכלל יהיה נורא! ואת זה יהיה לי מאוד קשה לקבל.
אז אני מאוד מקווה שאת לא יוצאת עם אף אחד ולא תצאי לפני שתהיי מוכנה באמת, ושלעולם לא תוותרי על עצמך בשביל להיות עם מישהו... אלא אם הוא באמת ראוי ויש לו המון להציע. כי לא מגיע לך פחות מזה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
