מאז שאמא שלי נפטרה, כל חיי היו לי 3 מנגנוני הגנה
1. חרדת נטישה - כי ברור לי שכל מי שנמצא בחיי תמיד יכול לנטוש בכל רגע ואני לא יכול להסתמך על זה שהוא יהיה שם מחר, ובייחוד כשמדובר בקשרים עם המין היפה, ולא רק בנות זוג.
2. כולם משקרים - ולכן אי אפשר להסתמך אף פעם על זה שיגידו לי את האמת, אפשר רק לקוות שישקרו לי פחות, ועם השאר נסתדר.
3. אף אחד לא יכול לאהוב את כל מה שאני - לא באמת, מקסימום לאהוב בי את הדברים הטובים ולסלוד פחות מהממוצע מהרעים / לא מתאימים.
1.
את, במשך חודשים על גבי חודשים עבדת באופן שיטתי לנטרל אצלי את חרדת הנטישה, לגרום לי להאמין שתמיד יהיה זמן אחר כך להשלים, ו"ממש בכל רגע" יגיע הרגע המיוחל שבו סוף סוף יהיה כמו שאני רוצה, ויהיה זמן להכל, בלי כל המגבלות המעיקות כל הזמן.
אז כשיש אינסוף זמן, כי אנחנו מתכוונים להישאר זה בחיי זו לנצח, למה למהר עם לשכב? בואי נעשה את זה הכי מושלם שיש ורק אז.
אז כשיש אינסוף זמן, למה לספר בלחץ זמן על הקשרים שלי, הרצונות שלי, הצרכים שלי? נדבר על זה כשיגיע הזמן, כשיהיה מספיק זמן להכל.
אז כשיש אינסוף זמן, מה זה משנה שבאת אלי רק פעם אחת, ושכל פעם נדחה הצימר למועד לא ידוע, מתישהו בסוף הוא יבוא וגם את תבואי אלי.
אז זהו, שלא.
בערך רגע אחרי שכבר חיסלת אצלי כל שארית של חרדת נטישה כלפייך, התחלת פתאום להגיד דברים כמו שאני צריך לשפר התנהגות כדי שהקשר ישרוד, ולא הבנתי מה את רוצה ממני בכלל ואיך אני יכול להבין את זה אחרי שכבר הבטחת שתישארי שם לנצח, ובכל מקרה לכל הפחות No Matter What בתור ידידה.
ואז, שבועיים אחרי, ניתקת איתי קשר לחלוטין... משום מקום. אם לא היתה לי חרדת נטישה עד אז זה בהחלט היה וואחד טריגר לגרום לה להיווצר.
2.
את, לא משקרת. את לא מסוגלת לשקר. בשום תחום. את חולקת איתי המון והכל, ואנחנו מדברים על הכל, מדברים נושאים למוות. ואנחנו נהנים מזה!
זה עושה לנו טוב, זה מה שהופך את הקשר למיוחד כל כך בהתחלה, כי אנחנו לא נותנים לשום דבר לא ברור לפגוע ולשום דבר קשה לוותר על טיפול בו שיהיה קל. ואני מעולם לא נתקלתי בזה. אני אדם שלא משקר אבל אין אנשים כמוני, הרי כולם משקרים... וקשה לי לקבל את זה, אבל בסוף אני מתרגל.
ואז פתאום, בעקבות המשבר של אמא שלך, את כבר לא מספרת לי מה קורה איתך, ומה עובר עלייך, ואיפה את בכלל... את מצניעה מידע ואני לא יודע מאיפה זה בא. ואחרי המשבר את מתנצלת שיש לי חברה כמוך שעושה דברים כאלה בגלל אמא שלה, ומאושרת שיש לך חבר שמבין ומקבל, ואני סולח, ברור שאני סולח, איך אני יכול לא לסלוח? אבל את לא חוזרת למה שהיה קודם. אנחנו כבר לא מדברים על הכל, אנחנו כבר לא מדברים שעות כמו פעם. את מסבירה שזה בגלל הלחץ בלימודים, אבל שנינו יודעים טוב מאוד שזה בגלל אמא שלך, ובגלל שאמא שלך אומרת לך לא לספר לי כל כך הרבה ולא לדבר איתי כל כך הרבה, ולהצניע ממני מידע... אולי בגלל שהיא יודעת שזה משגע אותי, ואולי סתם כי היא אדם נורא.
ואני מרגיש שיש מתח באוויר, ואנחנו רבים, וקשה יותר להנות, ואני מאשים אותך שאת לא מספרת לי דברים ואפילו, רחמנא ליצלן, משקרת!
ואת אומרת שאת לא משקרת, ולא ברור למה את אומרת את זה, כשאת יודעת שאת משקרת בגלל אמא שלך, אבל כנראה שהסוד הזה על אמא שלך הופך להיות יותר ויותר דומיננטי, כי את מרגישה שאת חייבת להסתיר את זה ממני, ומכל העולם, וזה "הסוד שלך", לי אין מקום בסוד הזה, אני לא יכול לעזור לך ואני לא יכול לטפל בו ואני לא יכול לתמוך... וזה מרחיק בינינו, כל כך מרחיק, וזה גורם לי שוב להאשים אותך בשקרים, עד שאני מגיע למצב בו אני כל הזמן מתוסכל ולא יכול להגיד לך שום דבר, עד שמגיעים ל"שעה" רק כדי שתהיה לי דרך להתבטא! ופתאום את, כבר כן יכולה לשקר 
3.
ויותר מהכל, את אוהבת אותי. את אוהבת בי הכל, גם את הדברים שאף אחד לא אוהב, גם את הדברים שאף אחד לא מסוגל לאהוב.
וכן, אני אדם קל ונוח לפעמים, בעיקר כשלא מציקים לי יותר מדי, ולא מטרידים אותי, ונותנים לי לראות ולבלות עם אהבת חיי...
אבל את אוהבת גם את הדברים הרעים. את מקבלת אצלי הכל, בקבלה והשלמה תהומית. אין שום דבר שאני עושה או מספר שיכול להרחיק אותך.
וזה לא הגיוני עבורי. אני רגיל תמיד ללכת על ביצים, תמיד להצניע, תמיד לחשוש מה אני עשוי לעשות כדי לגרום נזק. ואת מורידה את החשש הזה. את לא רוצה שאלך על ביצים, את רוצה שאהיה אני ואת תקבלי אותי כמו שאני! וזה קשה להתרגל, אבל עם הזמן זה נעשה נוח. אני לא מנסה להיות "טוב", אני מנסה להיות "אני". ולפעמים אני עושה טעויות, אבל את מקבלת אותן בברכה ואני מאפשר לעצמי לעשות עוד. ואני מספר לך הכל, ולא מצניע ממך כלום כי את בכל מקרה מקבלת, ואני בא בבקשות כלפייך, ואת מקבלת, ואני מספר לך מה חשוב לי ואת מקבלת... רק אומרת לא עכשיו. אחר כך. יהיה מספיק זמן להכל, לא צריך לדאוג.
ואני מאושר, מאושר כמו שמעולם לא הייתי. מאושר כמו שלא האמנתי שאוכל אי פעם להיות. מאושר מלהיות אני, מאושר שנשארתי אני ולא השתניתי בשביל אף אחד, בשביל אף אחד לא ראוי, בטח שלא ראוי כמוך, את הכי ראויה, את משלימה אותי, את מי שחיפשתי כל חיי ולא האמנתי שיכולה להיות קיימת!
אבל פתאום, בעקבות המשבר של אמא שלך, את לא באמת מאפשרת לי. את לא באמת מקבלת אותי, את מציגה תלונות, התסכול שלי מפריע לך, אבל גם הדרישות שלי שלא ממולאות מפריעות לך כי את לא רוצה שאהיה מתוסכל כי אני לא מקבל. אז את אומרת שאני לא מתחשב בך ולא מתחשב בכלל ואומרת לי לרצות פחות! אבל קודם אמרת לי לרצות יותר, כל הזמן שכנעת אותי לרצות יותר ולהרגיש יותר חופשי! איך אני יכול עכשיו לסגת חזרה לכוך שלי אחרי שהבטחת לי עולם ומלואו, איך אני יכול לוותר על עצמי שוב כשאת הרגלת אותי לטוב? אז יש יותר מתחים, ויותר בעיות, וגם מריבות... וכמובן גם אמא שלך דומיננטית מתמיד 
ואז..
המצב של אמא שלך נעשה הרבה יותר גרוע.
ועכשיו גם התוכניות שתכננו ודחינו כל הזמן כבר לא ריאליות, והכל תלוי במה שאמא שלך תחליט ואם לא אז לא, וגם אם כן אז לא "כי זה לא זמן טוב עכשיו". אבל יהיה זמן אחר כך, הרי זה לנצח! אז מה אני יכול לעשות, נחכה ונעבור את התקופה הקשה, נתמודד. נבליג. נדחיק.
ואני מתוסכל, וקשה לי, ולך בכלל לא אכפת, או שזה לפחות נראה שלא אכפת לך. אז אני גם לא מבקש שיהיה אכפת לך, אני מצניע את הצרכים שלי. אני דוחה אותם לאחר כך, כשיהיה זמן, כשיהיה אפשר גם להתמקד בי קצת כי כרגע מתמקדים רק בך עד שהכל יעבור... בולשיט, מתמקדים באמא שלך, זה תמיד היה אמא שלך, אבל את הרי לא מספרת לי את זה אז אני מאמין לך שזו את והעומס שלך ומחכה שהוא סוף סוף יגמר כי עוד רגע גם חופשת הסמסטר נגמרת.
אבל אממ, פורים. וממש לא בא לי. וזה הכל בשבילך, כי עכשיו אנחנו בתקופה בשבילך ואין מקום עכשיו בשבילי...
בפועל את מכינה לי את הסייטן ורוצה להראות לי איך את מכינה בראוניז, ובאמת רוצה איכשהו בכל זאת להשקיע בי.
אבל אמא שלך, היא הרי דומיננטית מתמיד. ולמרות שהבטחת לי שניפגש ב11, מקסימום 12, ב13 את עדיין עם אמא שלך. ורק ב15 אנחנו נפגשים. וזה אחרי שגם ככה בשבועות האחרונים בקושי נפגשנו בגלל המבחן, ובמסיבה הרי לא נהיה לבד, ואני רק רוצה להיות איתך לבד. אני רק רוצה לבלות זמן עם אהבת חיי, ולא עם כל השאר. כל השאר לא מעניין אותי. וגם לא מעניין אותי לאכול וגם לא מעניין אותי הסייטן ולאכול אותו, וגם לא הבראוניז! אני רק רוצה להיות איתך יותר. אחרי שכל כך הרבה זמן לא הייתי איתך! נפגשנו רק בחוץ, בילינו בחוץ, אבל אני רוצה להיות איתך!
בכל השבועיים האלה היו רק איזה 5 שעות "איכות" לבד איתך. וזה חופשת סמסטר לעזזל, אני לא יכול רק לחלוק אותך עם אחרים כל הזמן!
אז ב16 סוף סוף בחדר, אבל אז שוב יש הפרעות ורק 16:30 חוזרים, ואז ב17:00 יש את הבראוניז, ואז ב18:00 כבר צריך להתארגן על משלוח מנות ותחפושות וצריך גם לדבר קצת ולעבוד על המחשב ואני לא יודע מה, אבל אין לנו שום זמן לבד, וב21:00 כבר בדרך למסיבה...
ואני סובל, מה זה סובל. אני רק רוצה לבלות לבד עם חברה שלי, ושוב גוררים אותי לציבור. ובציבור אסור להתנשק ואסור להפגין חיבה. אבל זה קשה, זה כל כך קשה אחרי שבועיים שכל מה שהיה בהם זה חצי שעה ביום רביעי והפעם האחרונה היתה ביום חמישי לפני שבועיים... והיא היתה אחרי כל כך הרבה מתח בגלל תוכניות שנהרסו שזה רק תיקן את המתח אבל לא טען שום מצברים מחודשים :/ אז אני נשבר ומחבק אותך מול החברים.
ואת זורמת. אני חושב לפחות שאת זורמת, בדיעבד כנראה שיתפת איתי פעולה רק כדי שארגיש טוב יותר, אבל מאיפה אני יכול לדעת בזמנו? אני חושב שאת באמת צריכה את זה כמוני ושלא כזה נורא. אז אני מנסה יותר ואת ממשיכה לזרום.
אני באמת מצטער שעשיתי יותר מדי, איכשהוא בסיטואציה הצלחתי לשכנע את עצמי שאם את ממשיכה את בסדר עם זה, למרות שאת לא אמורה, אז לא עצרתי את עצמי גם כשהרגשתי שאני חורג. בדיעבד זו טעות, אבל עם כל הסבל שהיה לי בזמנו שאת בעצמך אומרת, היה לי כל כך קשה לעצור את עצמי!
ואז שבת... כמובן שגם בשבת אמא שלך חייבת לגזול את כל היום עד 15:30 ושוב אין זמן לבד, אז רק פוגשים את אבא שלי ועושים את השיחה וזהו.
אז טענתי מצברים, בדרך הכי גרועה שיש, וברור שזה לא זה, אבל זה יכול להחזיק עד יום שלישי אני מניח. כל עוד יהיה טוב בראשון ושני.
אבל ביום ראשון כל כך לא היה טוב. וזה שוב בגלל אמא שלך! ואת יודעת את זה טוב מאוד, אבל את שוב משקרת לגבי זה. למה את משקרת לגבי זה? אבל לפחות את אומרת לאמא שלך שלא תתערב כי חשוב לך להשקיע (לשם שינוי!) בחבר שלך. וזו לא היתה שיחה טובה, אבל סיימנו אותה טוב. גם משהו. ביום שני אמור להיות הרבה יותר טוב, למה שלא יהיה, הרי חצי מהיום אני אהיה עסוק ואת גם והכל יסתדר.
אבל כמובן שגם כשאני רחוק ולא צריך להיות קשור אמא שלך מצליחה לשלוח את היד הארוכה שלה כדי להרוס לי את היום.
ואז ביום שלישי זה מתפרץ. ואחר כך משלימים, אבל רק אחרי שיחה מאוד קשה. ואז שוב רע לי. ואז אני אומר משהו על אמא שלך ואת זורקת אותי בגלל זה.
וביום רביעי מנתקת קשר. ומאשימים אותי בשקרים. ובדברים נתעבים ומה לא.
תודה באמת 
מפתיע באמת שאני כל כך מעורער עכשיו? אפילו אם לא היית אהבת חיי כל זה מספיק כדי לשבור מישהו לרסיסים. אבל את גם עשית את זה וגם אהבת חיי, האחרונה, השלמה ביותר והחזקה ביותר וגם זו שהבטיחה שתמיד תישאר בחיי והיחידה שהייתי מוכן להאמין לה כשהיא אמרה את זה... איך על זה אפשר לוותר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
