הצלחת לשבור אותי.
הצלחת לגרום לכך שלא תהיה לי מוטיבציה לכלום, שלא ארצה לקום בבוקר בכלל.
ולחשוב, שרק לפני קצת יותר מחצי שנה בכלל לא דמיינתי שתהיה לי סיבה לקום... אבל הייתי שלם עם זה. הייתי מוכן להמשיך לחיות עד שתהיה כזו.
כי האמנתי שתהיה, היא הרי חייבת להיות מתישהו, כמה נורא יכול להיות העולם שלא יתן לי כזו לעולם?
אז כנראה שהרבה יותר רע ממה שיכולתי לנחש.
כי הוא נתן לי סיבה לחיות, את הסיבה הכי טובה והכי מושלמת שאפשר (וגם אי אפשר בכלל) לתאר, ואז גזל אותה ממני בלי הסבר.
ואני תוהה לעצמי, האם לדעתך זה היה שווה את זה?
שווה להרוס אותי, לרצוח לי את הנשמה ולקרוע לגזרים את הנפש, בשביל מה שלא יהיה שיצא מזה?
הרי ברור שלא יצא מזה כלום. ברור שלעולם לא תוכלי לעזור לאמא שלך, ברור שלעולם לא תהיי באמת מאושרת עם אדם שלא יעריך אותך כמוני.
וברור שלעולם לא יהיה לך אדם כזה, לא עם האמא הזו, ובטח שלא כשאת נותנת לה כל כך הרבה כוח עלייך, על החיים שלך ועל הקשרים הבין אישיים.
אז נגיד אפילו שמעז יצא מתוק - ואת באמת תביני את זה בעצמך, בלי שאכוון ואעזור, בלי שאקל כל כך על ההתמודדות עם הגילוי.
אז זה היה שווה להתעלל בי ככה ולהתעלל בעצמך בדרך? באדם שלא עשה לך רע מעולם, באדם שרק רצה לעשות לך כמה שיותר טוב?
איך זה יכול להיות שווה את זה? אני באמת לא מסוגל להבין.
הרי לא משנה מה - טוב לך איתי יותר מאשר בלעדי - לא משנה מה.
גם אם שיקרתי (ואני לא), גם אם אני משוגע (ואני לא), גם אם את משוגעת (ואת לא... עדיין), גם אם אמא שלך לעד תישאר משוגעת...
עדיין ביחד שנינו חזקים יותר ויכולים להתמודד עם זה, ולבד שנינו מרוקנים מכוחות.
עדיין ביחד לשנינו יש את היכולת להתנתק משאר העולם ולהנות מהאושר בעולם הפרטי שלנו.
איך את יכולה לוותר על העולם הזה כשאת יודעת בכזו צלילות מה נמצא בחוץ? אין שום דבר בעולם שיכול להיות שווה את זה. שום דבר.
אז למה אני מבין את זה כל כך טוב ואת ממשיכה לסרב להאמין?
את הרי כבר לא מאמינה לאמא שלך... ואת אפילו לא טורחת להסתיר את זה. אז מה עוד נשאר?
רק הסיכוי שאת מוכנה להשתנות בשביל הדבר הנורא הזה שאת צריכה להבין שאסור לך לעשות. ולזה אני עדיין לא מסוגל להאמין.
אבל חכי עוד חודשיים ואולי גם אני אהיה כבר צל חיוור של הבנאדם שהייתי (עלק יהיה לי טוב יותר בלעדייך!), ואז אולי אאמין כבר בכל דבר 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
