אני לא יודע אם זה יהיה באמת 3 חודשים. 3 חודשים זה אחרי סוף הסמסטר וגם המבחנים. זה יהיה 3 חודשים רק אם תפני מיוזמתך.
אבל אני לא יודע אם אוכל לחכות כל כך הרבה זמן. אולי זה יהיה עוד חודש וקצת, כשאפגוש אותך באורנים בזמן הלימודים.
זה מרגיש מעט מדי, זמן קצר מכדי להיות בטוח שתוכלי להשתחרר מאחיזת המלחציים של אמא שלך (אם זה אפשרי בכלל). אבל אולי לא תהיה ברירה.
אני אגיד לך שיש לי הרבה מה להגיד, אבל אין טעם שאגיד אם הכל כתוב, מעט על הדף שאני אביא, הרוב בבלוג בשבילך שפתחתי.
ואני מבקש ממך, מתחנן, שאם נותרה בך שמץ הערכה כלפי, גם אם את לא רואה טעם, גם אם את לא רואה צורך או סיבה, גם אם את כועסת עלי שפניתי אלייך ככה... שבכל זאת תכבדי אותי כמו שלא כיבדת אותי מאז הפרידה, שלא נתת לי את הפגישה שביקשתי, ואפילו לא שיחת טלפון בת שעה, שאחרי 5 חודשים של קשר וחודשים ארוכים של כאב, לפחות תתני לי את המתנה האחרונה הזו, ההתנצלות הסופית שמעולם לא באמת נתת לי... ובאמת תקראי את הכל.
אפילו שזה ארוך, אפילו שזה מייגע, אפילו שזה מכאיב, אפילו שתגידי שאין טעם.
בבקשה ממך, אני מתחנן, אני לא יודע מה עוד, אבל תעשי את זה באמת. תבטיחי את זה לעצמך ותדעי שאת בטוח מקיימת.
כי באמת שאין לי שום דבר להסתיר ממך, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. פעם גם לך לא היה שום דבר להסתיר ממני, עכשיו יש, וזה התחיל עוד בתוך הקשר והחל מהמשבר הראשון של אמא שלך שאמרת לי בעצמך שהיא גרמה לך להרגיש שאת מוכנה לוותר על כל סיכוי לאושר וכל זוגיות רק כדי שלא תגרום לך להרגיש ככה יותר! וזה המשיך אחרי, יחד עם מליון מכות כואבות של העולם החיצון, לימודים ומה לא, ולכן היה לי קשה להאמין לך. לא הפסקתי לרגע להאמין בך, אבל כשאני לא יודע מי מדברת איתי, קשה לי להאמין לה. זו כל האמת.
ועוד אני אגיד, שאני שמח שלא עברת לבד את החודשים הראשונים לפרידה. זה הדבר שהכי הרג אותי, שהכי הדאיג אותי, שהכי לא יכולתי לחיות איתו. שלא רק שאת עוברת ואני אפילו לא יודע מה, את גם עוברת את זה בלי תמיכה ובלעדי. אז זה טוב שיצאת עם מישהו, אפילו אם זה היה מוקדם מדי, לפחות לא לבד.
ועכשיו, אחרי שאמרתי,
אני רק מבקש שאת תדברי ותספרי לי את האמת. אבל את כל האמת ורק אמת, 99% אמת זה 100% שקר. אם לא על הכל, אז לפחות ב2 נושאים.
1. למה ב"שיחת פרידה" חזרת ואמרת שסלחת ואת ממשיכה לאהוב אותי וזה לא ישתנה לעולם, שלא יהיה לך אחר, למרות שהתנגדתי,
שנהיה ידידים, גם אם בפחות קשר ממה שתכננו בהתחלה, שנראה סרטים לפעמים ונדבר שיחות קצרות בטלפון...
ויום למחרת נשלחה אלי הודעה ששיקרת ולא סלחת, שאת לא אוהבת, שהקשר מתנתק מיידית. בהמשך גם נכתב שהפסקת לאהוב עוד קודם ולפני שנפרדנו. עוד נכתב שזה שהפסקתי לבטוח בהבטחות שלא קיימת גרם לך להפסיק להאמין בי (ואחרת היית מאמינה והיינו נשארים ביחד), ושאת אף פעם לא משקרת ולכן כל כך פגע בך שלא האמנתי לך.
ושבוע אחרי כבר יצאת עם מישהו אחר ושבועיים אחרי כבר קראת לו חבר שלך.
2. למה, כשהכרנו את סיפרת לי כמה עוד מתקופת הבית ספר היסודי תמיד היית לבד, איך צברת חברים לא מי יודע מה רק כדי שיהיו לך אנשים בחיים אבל לא ממש היית איתם בקשר, איך גם בתיכון צברת עוד כמה שהיו אפילו חברות טובות אבל עדיין לא באמת יכולת לדבר איתן, ואיך היית בטוחה בזמנו שלעולם לא תכירי אדם שמבין אותך באמת, ושוב היית לבד.
איך רק באוניברסיטה הכרת אנשים שאת באמת יכולה להסתדר איתם, עם ראיית עולם דומה וטעמים דומים, ועדיין זה לא שאפשר לדבר איתן על הכל, זה שלא שהטעמים דומים בכל תחום - ותמיד אפשר לדבר עם כל אחד בעיקר על נושא אחד ועל השאר לא. איך היה לך כל כך קשה כשטיפלת באח שלך אחרי התאונה והרגשת שאת לבד.
ואז כשהכרת אותי, הכל השתנה. איתי את יכולה לדבר על הכל, לחשוף את כל הסודות, את כל הדברים שאי אפשר לספר לאף אחד אבל אני מאמין בהם גם. "אף פעם לא תהיי לבד" זו הבטחה שהבטחתי לך בגלל שזו הבטחה שיכולתי לקיים, כי הבטחות אני תמיד מקיים ולכן אני לא יכול להבטיח כלום בלי להיות בטוח שיש לזה כיסוי, וידעתי שאני תמיד אוכל לדבר איתך על הכל, ותמיד אוכל להיות שם בשבילך, ותמיד אוכל להבין מה את אומרת, אם רק תדברי איתי ותתני לי להבין, לא בלחץ זמן ולא במגבלות, ואיתי את הרי לא צריכה כאלה!
ואני לעולם לא אפר את ההבטחה הזו, לא משנה מה את תעשי, העולם יעשה, או מה שלא יהיה. הבטחות אצלי זה סלע, וודאי וודאי הבטחות כאלה.
ולמרות זאת, את גם ויתרת על זה, וגם אמרת במפורש שאף פעם לא היית לבד, לא לפני שהכרת אותי ולא אחרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
