למרות שזה בלוג עלי, אני כמעט ולא כותב על עצמי.
תמיד זה בהקשר של אנשים אחרים, כי אני הרי לא מסוגל בכלל לראות את עצמי בפני עצמי...
אבל הפעם כן אכתוב על עצמי.
אני אדם, שהרצון שלו לתת עובר כל גבול אפשרי. אני אדם שהיכולת שלו לתת מסונכרנת להפליא אל הרצון הזה, ופורח כשיש לה אפשרות להתבטא.
ואני אדם שבשבילו הסופ"שים הם הכי קשים.
כי רוב הקשר שלנו הסתמך על סופ"שים. בימי חול כמעט שלא נפגשנו, כי תמיד היה עוד משהו לעשות וגם אם קבענו זה סובל דיחוי.
אבל הסופ"שים היו כמעט ודאיים. או שנפגשנו בחמישי, או בשישי, ואם לא אז לפחות בשבת (ולפעמים ביותר מיום אחד).
בכל שבוע היה סוף שבוע, ותמיד ידעתי שלא משנה מה היה בשבוע הזה, בסופו אני אוכל לחזק אותך ולעזור לך להתמודד עם השבוע הבא.
לא תצטרכי להיות לבד, ואת לא צריכה להסתמך על חברים או על זה שהפעם אמא שלך תהיה שפויה מהרגיל... כי יש לך אותי שתמיד אהיה שם בסוף השבוע.
אבל עכשיו, אין למה לצפות לסוף השבוע. בסוף השבוע לא יקרה כלום. בדיוק כמו שלא קרה במשך השבוע, ושלא קרה בשבוע הקודם.
ואת שוב תהיי עם האמא המשוגעת שלך, והיא כנראה לא תהיה שפויה מהרגיל,
ועל החברים שלך אי אפשר לסמוך כי הם לא זמינים כל שבוע וגם אם כן אז רק לכמה שעות, וזה לא שהם באמת יכולים להציל אותך מהבית כשאת מסתירה מהם מה קורה שם באמת... אז את נשארת אבודה.
וכל שבוע זה רק נעשה יותר גרוע, ואת יודעת את זה, אבל אין לך ברירה אז את נושכת את השפה ושורדת את זה, בתקווה שבשבוע הבא יהיה יותר קל.
אבל זה לא יהיה יותר קל. ואם אין לך את סוף השבוע כדי למלא מצברים לקראת השבוע אחריו, אז מה יתן לך כוח לעבור גם אותו?
ובגלל זה כל כך קשה לי. כי אני יודע שבכל סופ"ש את סובלת ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לעזור לך 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
