החלטה שהגעתי אליה לקראת השנה העברית החדשה (אוקטובר 2005)
למה לכולם זה קל ורק לי זה קשה? מה זה קשה, הכי קשה! למשל, איך בדרך כלל קשר מתחיל? בחור פוגש בחורה. מדברים. הקשר מתפתח משם. זורמים. בסופו של דבר אלא אם יש או יהיו מחסומים של ממש, זה ברור שהם יהיו חברים בסופו של דבר, זה הרי קל.
אבל אצלי? ממש לא. אני אפגוש בחורה, היא תתלהב ממני, אבל לא. אני חודשים אצטרך לגרום לה לרצות להיות חברה שלי, וגם אז לא. אני שנים ארצה שתהיה חברה שלי וגם אז לא. ואז היא תפגוש בחור, וככה פשוט תתחיל איתו את התהליך הקל הזה של להיות חברים בסופו של דבר. רק שאצלי לא קורה התהליך הזה.
אני אכיר מישהי שגרה 2 מטר ממני, ואנחנו נדבר שבועיים במסנג'ר ונדבר על להיפגש. אני אדבר איתה בפון והיא מה זה תתלהב שהיתה אחלה שיחה, ועדיין, חודשיים אחרי אנחנו לא ניפגש. והיא ברור שתפגוש אנשים אחרים, כאילו מה, עוברים חודשיים! אבל אותי לא, כי אצלי שום דבר לא יבוא בקלות.
כי אפילו את חמוטל אני צריך לשכנע. כי אפילו מי שאוהב אותי לא רוצה אותי, ואני לא מצליח למצוא כאלו שירצו אותי, ועליהם ללכת. כי הם לא טובים מספיק בשבילי. מצחיק, אבל אם הם רוצים אותי כנראה שהם לא טובים מספיק, אחרת למה שיסתפקו בי, ומצד שני זה אומר שלא אסתפק בהם כי הם לא טובים מספיק עבורי... מאבק מטופש בין אגו פגוע וביטחון עצמי אולטרא נמוך שלא מאמין שיש לו זכות לאגו בכלל.
חשבתי על זה, ואין לי יותר מדיניות של רצון.
זהו אין. אני לא רוצה את שני. אני לא רוצה אף אחת. אני אעשה בדיקות לכל מחלה אפשרית. פעמיים. לאיידס 4 פעמים. ואז כשאדע שאני בריא והכל, אני אתחיל לנסות. לא להתאמץ, לא להתעקש, לנסות. ואם לא רוצים, אז ביי, באופן מוחלט ולא משנה כמה טובים או שווים הם בעיני. כי אם הם לא רוצים אותי הם כנראה לא שווים מספיק. אחרת היו יודעים שכדאי להם אותי. ואם מישהי רוצה, סבבה, שתיקח מספר, אני אבדוק אם היא מתאימה מספיק כדי שארצה אותה בחזרה, ואני כן אבחן אותה בכל הקריטריונים. למה? כי ככה. כי היה לי קשה עד עכשיו, ואין מה לעשות, כנראה שמישהי תצטרך לסבול בגלל זה. כי מה לעשות, לי נמאס לסבול. אז הגיע הזמן שאפסיק לסבול.
אז אני אהיה הכי טוב שאני יכול, הכי מושך, הכי מצחיק, הכי שנון, הכי חכם, הכי מעניין. וכשירצו אותי, שישאירו מספר ואני לא מבטיח לחזור. אני לא מבטיח כלום. חוץ משאת מי שאני ארצה, זה יהיה רק אחרי שהיא תרצה ותודה בזה. ולפני זה, כלום היא לא תראה. חוץ מכמובן לשלם על הפגישות ודברים בסגנון. זה חלק מלהיות הכי שאפשר, ועל זה אני לא מוכן לוותר.
אני הישן מת. חבל, דווקא אהבתי אותו. אבל הגיע הזמן לאני החדש, שלא דופק חשבון לאף אחד, ובטח שלא לאף אחת. ביי שני. ברוך שפטרנו מעונשה של זו.
SMS: ביי שני, שנה טובה ושיהיו לך חיים... פשוט תחיי וזהו. בלעדי.
רק חבל שזה לא קרה באמת.. נותרתי באותה שנה אני הישן ואפילו גררתי את הקשר עם שני כמה חודשים טובים (או בעצם רעים) אחרי. אבל מאז עברה כמעט שנה וחצי, ואולי באמת הגיע הזמן לעמוד מאחורי ההחלטה הזו. במיוחד שעכשיו שני שולחת איתותים לחזור. למרות שלא נראה לי שאתן לה לחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
