אני מצליח לדפוק את כל הקשרים שלי.
חלק מחוסר התמדה,
חלק כי אני עדיין מרגיש לא ראוי (מתי כבר אתגבר על השטות הזו?!),
חלק סתם מלהפסיק לדבר וכבר מזמן שכחתי למה,
חלק סתם מלהפסיק לדבר ואני צריך מתישהו כבר לעשות את השיחה ההיא,
וחלק דווקא מלדבר אותם למוות.
מה זה למוות? בגדול למוות.
כי אפילו את חברה שלי כבר הצלחתי להמאיס, וזה כולה יומיים אחרי שאמרה לי שהיא אוהבת אותי.
ויום אחרי שאמרה שהיא מתה שאהיה לידה ולישון איתי, ואשכרה דיברנו על זה בצורה ריאלית.
טוב, לא יודע אם ריאלית. אני הייתי ריאלי, היא די פקפקה, אבל לדעתי פוטנציאלית היתה אפשרות.
אבל בסוף יש לי חשד סביר שלא במקרה היא העדיפה לנסוע עם סבתא שלה לאזכרה
(כי דודה שלה ביקשה ממנה כי אין לה כוח לנהוג, והיא כבר מזמן לא נהגה ומתה לנהוג שוב),
שזה ככל הנראה עדיף מלבלות את הערב עם חבר שלה שהיא כל כך מתגעגעת אליו...
אבל שהצליח לעצבן במה שהיה אמור להיות אחת השיחות היותר נחמדות על האפשרויות להיפגש ביום שבת.
ולמה מעצבן? כי רציתי לברר ולשמור את כל האופציות פתוחות למה שעדיף ואפשרי לשבת.
כי ידעתי שאולי לא הכל יתאפשר, וכבר יצא בעבר שפגישות התבטלו או נדחו בסוף...
ממש נבואה שמגשימה עצמה, הא?
אז יצא שלמרות שלא נפגשנו היא לפחות התגעגעה בשבת והופתעה שלא שמעה ממני,
אז השיחה היתה נחמדה בהתחלה... וגם המשיכה די נחמד.
הצלחתי כמובן להרוס את זה עם בבל"תים מטופשים של כמה לא קל לי לארגן פגישות עם חברים שלי בסופ"ש...
טוב מה אני אשם, היא היתה חייבת לשאול. אבל היא גם הצליחה להציל את זה כשעברנו נושא.
ואפילו לא כעסה עלי למרות שיש סיכוי סביר שאיחרה בגללי לאוטובוס ובעקבות כך לעבודה.
ואפילו גרמתי לה להסמיק... חמודה שכזאת.
אבל עדיין יצא שהצקתי כשכבר הגיע לעבודה,
והיא אמרה שתגיד לי משהו אחר כך, למרות שאני כבר לא זוכר מה (וכנראה שגם היא לא).
בדרך חזרה מהעבודה השיחה שוב התחילה נחמד,
אבל הפעם דרדרתה אותה מהר מאוד לתלונות ודברים מעצבנים,
ופשוט עצבנתי באופן כללי.
אוף אני דפוק, למה אני חייב בכלל לדבר עם אנשים אם זה רק עושה להם רע?
בשביל זה יש בלוגים למען השד!
למה אני מוצא עצמי כותב פה, רק אחרי שהרסתי לחברה שלי את הערב והלילה...
עם משפטים נוראיים כמו:
- "אני לא יודע למה אני אומר את זה אבל בכל זאת אגיד, שאם את לא מתכוונת לדבר איתי שוב היום בלילה, אל תדברי איתי גם מחר"
- "אני לא מבין למה סתם לעשות לי את זה. את צריכה להתחשב יותר ולהמנע מלגרום לי סתם להיות מוטרד"
- "אני מצטער שאני מעצבן ומזבל לך במוח עם השטויות שלי, אבל את יודעת שאני לא מושלם"
ועוד פנינים מעושות אחרות. אוף איתי.
אז נכון ששלחתי לה סמסים מתחנחנים ואמרתי שבסוף היא לא חייבת לדבר איתי הלילה, אבל למה הייתי צריך להרוס לה את הערב?
מה היא עשתה רע? היתה טובה ונחמדה אלי? התגעגעה? העזה לרצות להיות חברה שלי?
העזה להתקשר רק כדי לשמוע אותי למרות שאין לה באמת כוח לדבר?
-ואני עוד מאשים אותה על זה שהיא מתקשרת כשאין לה כוח! כמה נמוך אפשר לרדת :/
אז כן, קשה לי לא להוציא דברים החוצה. ויש לי יותר מדי דברים להוציא.
אפילו אני מוצא עצמי חושב על הקשר הנוראי שהיה לי לפני... כמעט שנה.
וואלה כבר עברה כמעט שנה. מאז שהוא התחיל בכל אופן. מאז שהסתיים זה יותר קרוב ל3/4 שנה.
אבל למה אני חושב עליה בכלל?
למה אני רוצה לשלוח לה את ה4000 שקל ואפילו שוקל להיפגש איתה ולהחליף stuff, ולסיים את זה יפה
(לה יש את הכרטיס קול שלי ובטח עוד איזה משהו, ולי יש את 2 הספרים באנגלית שלה).
למה בכלל אני מאמין שיש סיכוי לסיים איתה יפה? הרי היא מטורפת עם קבלות.
ככל שאני חושב על זה יותר, זה יותר נראה לי בגלל שאני באמת רוצה לסגור את הפרק הזה בעבר שלי ולהמשיך הלאה באופן מוחלט.
עם חברה שלי? אני עושה את זה בשביל חברה שלי?
לא יודע. זה נשמע הגיוני. זה אפילו נשמע משכנע. שבשבילה אני רוצה להיפטר מכל החסמים שעלולים להעיב על הקשר.
אבל זו כנראה לא האמת.
האמת היא שזה חלק מההרס העצמי.
הרי יש לי כל כך הרבה שימושים אחרים וטובים יותר לכסף הזה.
בשביל התחלה אני יכול לקנות לעצמי מחשב טוב יותר.
אחת הסיבות הגדולות למועקה שלי זה הקריסות והאיטיות המתמשכת של הגרוטאה הזו בת הכמעט 6 שנים. או בעצם מי אמר שכמעט.
אבל אם מסתכלים קדימה, הרבה יותר עדיף לי להשקיע את הכסף הזה בחיסכון לדירה משלי.
אני חייב דירה משלי.
היום יותר מתמיד, ואני לפחות חייב להתחיל לחפש.
אבל זה כל כך כלום כסף. אני חייב לפחות 10000 כדי לדעת שאני באמת יכול להרשות לעצמי דירה.
וזה יקח עוד חודשיים מינימום.
וזה מלאאאאאאאא זמן.
המון זמן כשאני כל כך לא בטוח בעבודה שלי שאני רק מקווה שלא יעיפו אותי במשך החודש.
וזה מעיק עלי בצורה מטורפת.
כי אני יודע שאני לא הכי עומד במדדים,
והאיחורים והפאקים האחרים שלי בהחלפות משמרת מה זה לא מתאימות בכלל,
ואני לא מוכר בכלל, וזה קשה לי. קשה לי מאוד להתחיל למכור פתאום.
וקשה עוד יותר כשלוחצים עלי ככה.
גם ככה אני מספיק בלחצים אחרים.
ואני מבטיח לעצמי שאני לא אאחר יותר, וקובע לעצמי זמנים מתי מותר אוטובוס ומתי לוקחים מונית,
ועומד בהם בכבוד. יחסית.
ואז מגיע היום שישי הזה שall hell broke loose
אני אשכרה חושש לצאת מחר לעבודה אחרי היום שישי הזה.
וזו תחושה קשה מנשוא.
כי די, אני כל כך חייב את הכסף הזה.
אני לא יכול להרשות לעצמי להפסיק לעבוד כרגע!
אז איך לעזזל נתתי ליום שישי הזה לקרות?! אם זה לא הרס עצמי, אני לא יודע מה כן.
אבל אני מומחה בהרס עצמי.
וזה הכל מתחיל בדברים הקטנים.
כשאני מספר ביום שישי על מה שהיה לחברה שלי היא מציעה שאגיע הביתה, אשתה משהו קר, אתקלח ואלך לישון.
ואני? מגיע הביתה ואין משהו קר במקרר. יש לי קולה בחוץ, מחכה כבר כמה חודשים למשיח.
ואני? אני לא אשים אותה במקרר (או אפילו במקפיא). חבל לי לבזבז קולה על עצמי.
אז אני פותח שוב את המקרר ורואה שם את הפריגת קפוא. אבל גם את זה לא אשקיע בעצמי.
אז אני כבר לא אשתה את המשהו קר, נסתפק במים מינרליים פושרים.
להתקלח. זה נשמע הגיוני. אבל אני מוצא עצמי במחשב, ואז בטלוויזיה, ואז כבר הגיע הלילה (לא לפני שיחה איתה בערב),
ואז שיחה איתה בלילה, ומחר אני אמור לפגוש אותה, אז נתקלח כבר לפני הפגישה...
לא התקלחתי. נשארתי בהרגשה דוחה ומעצבנת ולא נרגעתי בכלל.
גם לא ישנתי אחרי העבודה ולישון אני הולך רק באיזה 2, שם שעונים מעוררים לאיזור 10 וחצי, וחושב שלעשות כביסה בבוקר יהיה הגיוני.
אבל בבוקר אני מתעורר ב6 ו20. לא יודע למה בכלל. אז אני מתקשר אליה, לפחות ננצל את המצב ונשאל איך בים.
היא לא עונה, ואני חוזר לישון. גם כן לישון. אבל אני חייב לישון כדי לפגוש אותה אח"כ.
ב9 וחצי היא מתקשרת להודיע שלא נוכל להיפגש... כי היא צריכה להסיע את סבתא שלה לדודים שלה כי לדודה שלה אין כוח לנהוג.
יא, איזה כיף, הא?
אני קורס לישון וקם בסביבות אחת עשרה ליום שבו אני מעביר את מרבית זמני בסהרוריות, לא מנקה את הבית למרות שתכננתי,
(עדיין לא שותה משהו קר או טעים, רק מים מינרליים. ובטח שלא מתקלח או עושה כביסה כי מה הטעם?)
אל מול המחשב והטלויזיה. הי, לפחות ראיתי את צעד קטן, שהיה יחסית אחלה סרט. אבל הרבה פחות מהכוכבים של שלומי.
אבל פספסתי את התוכנית על האוכל איך להיות בריאים. דווקא לא תזיק לי קצת בריאות של אוכל.
גם חברה שלי אומרת שחשוב לאכול, כי חלק גדול מהבאסה מגיע מתזונה לקויה ומזה שאני לא אוכל כמו שצריך.
היא כמובן צודקת, אבל בקצב הזה בקרוב אפסיק לקרוא לה חברה שלי.
#אומרת שהיא אוהבת, אבל באמת.
#יומיים אחרי אני כבר משגע אותה בגערות שלי של ככה לא מתנהגים
#והיא שוקלת לחזור לא להיות חברים
למה זה נראה לי פתאום כל כך כל כך מוכר? (עד כמה שחשבתי על זה, אני עדיין לא מסוגל להעלות את זה על הכתב)
אז כנראה לא כדאי להשקיע את ה4000 באותה מטורפת מהעבר, הא?
איפה אשרת כבר????
{ואם היא לא תבצע להטוט אנטי היעלמות מחשידה מהיר, כנראה שהבלוג הזה יתחיל להתעדכן על בסיס הרבה הרבה יותר קבוע}
בבלוג זה
בכל הבלוגים
