LikeNoBodyElse

את לא חד קרן, מעולם לא היית ולעולם לא תהיי.
אמא שלך לעומת זאת מאוד רוצה שתהיי חד קרן {כזאת למשל}, זה יהפוך את הכל להרבה יותר קל עבורה.

את מבינה, אמא שלך היא לא החברה הכי טובה שלך.
את החברה הכי טובה שלה - כי אין לה בכלל חברים, המחלה שלה לא מאפשרת לה להחזיק כאלה כי אף אחד לא רוצה להיות בקשר איתה,

והיא בעצמה לא מנסה לדאוג שיהיו לה קשרים. אבא שלך גם הוא לא חבר שלה. הוא רק האדם שקשר את עצמו לגורלה, וסביר שהוא מתחרט על כך.
אבל מבחינתך, אפילו אם אמא שלך היתה מסוגלת בכלל לחשוב לא רק על עצמה,
אפילו האמינה איפשהו שפעלה לטובתך ואפילו אם שום דבר ממה שעשתה לך לא היה בזדון -
עצם זה שהיא עשתה בכל זאת, מוכיח שהיא האוייבת הכי גדולה שלך, של האופי והאישיות שלך.
כי דיכאה אותה, והרסה אותה, ורמסה אותה עד עפר רק כדי שתוכל לשלוט בך (כמו שלא יכלה על אחיך).

התיאור הכי דומה במדיה הפופולרית לאיך שאמך מתנהגת כלפיך היא האמא החורגת בסרט "פלונטר",
אבל כמובן שהאמא שם בכל זאת הרבה הרבה יותר טובה מאמך, שהיא יותר שילוב בין פלונטר ל"שלגיה והציד".
רק שאמא שלך איננה מלכה מרושעת, ואין לה כוחות קסם. היא בסך הכל אדם חלש שניזון מהחלשת אחרים.


שמעי סיפור:

לפי כ30 שנים {מעט יותר}, (אמא שלך) ו(אבא שלך) היו "ביחד", והיא נכנסה להריון.
(אביך), למרות שידע פחות או יותר לאן הוא נכנס, עשה את "הדבר הנכון" והתחתן עם (אמא שלך).
לא שזה עזר במיוחד, כי גם ככה ההריון היה בולט עוד לפני החופה, אבל זה לפחות "נראה נורמלי".
זה כמובן לא היה נורמלי, וכך גם אחיך הבעייתי, אם כי לא ברור מה מזה היה בגלל גנטיקה ומה סביבתי.
בשלב הזה האב ניסה ככל יכולתו לשמור את המשפחה החדשה על הרגליים, והאם כמובן שלא עזרה.
אחרי מספר שנים של אכזבה מהיכולת לגדל את הבן, (אמא שלך) שוב היתה בהריון, והפעם עם בת.
את היית התיקון של המשפחה - סוף סוף ילדה מוצלחת, לא רק לא בעייתית אלא גם האור של המשפחה.
את מה שהילדה ידעה כבר מילדות, היו ההורים שלה צריכים לגלות לפחות עשר שנים אחרי...
אבל האמא לא היתה מוכנה לוותר על האור הקטן הזה. היא היתה חייבת להכניע אותו כדי שיתאים לצרכיה.
היא היתה צריכה לעוות את תפיסת המציאות של האור הקטן,
כדי להבטיח שלא יברח לשום מקום וישמור על המשפחה, שתמיד יהיה שם בשבילה ויציל אותה, גם מעצמה,
היא לא היתה יכולה להרשות שיהיו לה חברים אמיתיים... אז גרמה לילדה להאמין שלעולם לא יבינו אותה,
שהיא עוף מוזר וחריג ושתמיד תהיה שונה מכולם - ורק במשפחה יקבלו אותה באמת.
ביסודי זה עבד, וגם עד התיכון לא ממש נוצרו חברויות אמת, פרט לכאלה עם "חריגים" כמותה.
אבל כשהאור רצתה להתפתח והגיעה לאוניברסיטה - מסיכת ההגנה מהעולם של האם השתלטנית נשברה:
פתאום את כן מכירה  אנשים שתוכלי להסתדר איתם, שיבינו אותך, פתאום לא רק ההורים יכולים לקבל.
אבל עדיין העומס הגדול לא הותיר לך חיים אישיים של ממש - כי כל הזמן היית בין עבודות להגיש ולימודים,
וגם כשהיתה חוזרת הביתה, היתה חוזרת גם לטפל באמא הבלתי אפשרית, וגם באח הבעייתי.
ולא פלא כשהאח היה בתאונה - דווקא את היית זו שטיפלת בו כי ה"משפחה" לא יכלה לעמוד בזה.

אבל זה לא עזר.
כי מתישהו לאורך הדרך, משהו בשריון החוסם של (אמא שלך) נסדק ואת גילית שאת רוצה אהבה.
זה לא היה גילוי מפתיע, אתם מבינים, הילדה אף פעם לא היתה כמו אמא שלה, היא היתה יצור רגשי,
אוהב אדם, מעוניין להטיב וחושב על אחרים, והעולם הרגשי שלה היה נרחב - אבל האם לא הכירה אותו.
האם חשבה באמת ובתמים שהצליחה להדחיק אותו לתהומות הנשיה - וכשאין מקום לרגש יש רק נאמנות -
- מקסימום לשדך את הבת בהמשך לאיזה גבר עשיר, ואז לא צריך בכלל אהבה. או מיניות נורמלית.
או חום. כי אמא שלך לא מכירה חום, והיתה בטוחה שעם החינוך שנתנה לילדה, גם היא לא מכירה.

אבל מרגע שהיא גילתה את הרצון לאהוב באמת, היא גם גילתה את הצורך העצום בחום ובלהיות נאהבת.
היא גילתה שלמרות שבמשפחה שלה חום ומגע כמעט ומוקצים מחמת מיאוס, הרי שעבורה הם חשובים ביותר.
היא גילתה שלמרות שבמשפחה בכלל לא מפגינים אהבה ואפילו לא מדברים עליה, היא אוהבת טוטאלית.
היא גילתה... שבהינתן האדם הנכון, היא תוותר ותשאיר כל הרע מאחור בשביל עתיד טוב יותר.
הבעיה, שגם האם גילתה את החלק האחרון - היא גילתה שיכול לקום אדם שישבור את הכישוף על בתה,
שיקח אותה ממנה וישאיר אותה עלובה לבד לחיות את החיים העלובים שלה, בזמן שבתה מצליחה בעולם,
כנגד הציפיות וכנגד כל הנסיבות שהאם דאגה כל כך לשמר... ובשלב הזה, האם החליטה להילחם.

האם עשתה הכל כדי להרוג כל סיכוי שהאדם הזה ישפיע, כל סיכוי שהאדם הזה יישאר.
היא ניסתה להפחיד אותו מהרגע הראשון  - בפעם הראשונה שאספה את בתה מהפגישה השניה בפול באר,
אבל הוא האשים את עצמו ונשאר בכל זאת.
אז היא ניסתה להפחיד אותו במפגש הרשמי עם ההורים - אבל הוא איכשהוא הסתדר עם האב והיא לא יכלה לו.
אז היא ניסתה לשגע עם הפרעות בלתי פוסקות, עם הכרחות לבלות איתה זמן והרבה פחות עם האור של חייו.
ועדיין, גם אז, גם עם פגישה של פעם בשבוע שגם היא לא תמיד התקיימה, הוא נשאר שם ונשאר נאמן.
והוא גם העז להיאבק לעזזל איתו, רוחו לא נשברה והוא גרם לבתה לראות דברים אחרת ולהתקומם מול האם.

אז... היא החליטה לשבור את הכלים ולעשות שיחה עם הבת על "יחסיה לאן" ולהבהיר לה שלא תקבל את הקשר.
לנצל את הקישור הרגשי העמוק שיש לבתה עם האם כדי לגרום לה להרגיש שלעולם לא תוכל להיות בזוגיות.
לטפח בה הרגשה שהאדם הזה לא מתאים לה, שהוא מוזר מדי, שיש לו בעיות ושהאם כמובן חשובה יותר.
ואז, כשאפילו אז הוא לא נשבר ואחרי שבוע לא קל קיבל את בתה בחזרה גם אחרי המשבר הזה,
התחילה "התקופה הרעה" של האם, תקופה שכמובן לא תסתייים לפני תום הקשר, וזה יהיה בכל מחיר.
גם אם זה אומר לנתץ לרסיסים כל תוכניות שהיו לבתה עם האדם הזה, וגם אם זה אומר לגרום לבתה סבל.
גם אם זה אומר לגרום לבתה לפקפק בכל דבר בנוגע לאותו אדם, ולנתב את כל האנרגיות שלה לאם,
לגרום לה להיות תלויה באם בכל מחיר, ולא לתת לאדם האחר שום יכולת להשפיע על בתה.
עד הסוף המר של הקשר, שחייב יהיה להגיע בשלב מסויים, ורק אז תיתן לבתה מנוחה.

כמובן, שגם אז, כשהגיע הסוף, האדם עדיין לא ויתר והבטיח להיות שם בשביל בתה כשתוכל לחזור.
אז התחילה תוכנית הפרד ומשול של ניתוק טוטאלי בהנחיית האם, עם שטיפת מוח וכתיבה בשם בתה ומה לא,
ולכאן אני אפילו לא אכנס כי גם את לא רוצה - אבל בגדול זו היתה שנת הסבל הגדול -

והסיבה היחידה שלא יכולת לחוש אחרת ולא יכולת להאמין אחרת היא אחת -
בגלל ש(אמא שלך) לא אפשרה אחרת, ולא נתנה לך לרגע להרגיש שאפשר אחרת (כולל תאונה שעברה).
וחלק מהשכנוע והשטיפת מוח היתה גם האמונה שהחדירו בך בכוח - שזה בכלל לא בשביל/בגלל (אמא שלך),
זה הרי בשבילך, זו הדרך היחידה להתמודד, זו הדרך היחידה להתגבר, ורק ככה אפשר.
העובדה שכעת את מגלה בדיעבד שזה פשוט לא נכון רק מוכיחה כמה (אמא שלך) לא נהגה כאם אמיתית.
אם היתה לרגע פועלת באמת לטובתך או לפחות לא אך ורק לטובתה, היא היתה לפחות אומרת משהו עד עכשיו.

כל זה נכתב כבר מזמן, לפני מספר שבועות, ורק חיכה להזדמנות להשתחרר לאוויר העולם.

חלק מהדברים נעשו מעט פחות רלוונטיים, אבל לצערי המכלול העיקרי לחלוטין נשאר נכון.
אני באמת מקווה בשבילך, שמתישהו תהיי חופשיה באמת. אולי {כנראה} לא בפסח הזה. אולי בפסח הבא?

את חושבת שההורים שלך היו שם כל הזמן, ולכן את יכולה להסתמך עליהם שיתמכו בך - טעות, הם לא תומכים בשום צורה ורק עושים לך נזק.

גם אם תמכו בעבר, כי לא היה אף אחד אחר, מתישהו חייבים ללמוד להסתדר בלי - זה לא אומר לא להסתמך על אחרים, כי אם למצוא אנשים שראוי להסתמך עליהם מעבר להורים.

את חושבת שבגלל שההורים היו שם תמיד - הם גם ישארו תמיד, שזה בלתי נמנע אחרת... לכן אין ברירה - וחייבים לקחת אותם בחשבון מכל הבחינות.

עוד טעות, כל הורה נורמלי מפסיק להיות שם בשלב מסויים, להורה לא נורמלי צריך להגיד את זה במפורש ולגרום לו להבין בכל מחיר.

את חושבת שההורים שלך צריכים אותך... וזה לגיטימי כי במשפחה עוזרים אחד לשני. אבל זה לא אומר שהם לא יכולים בלעדייך!

- ואם כן, מה זה אומר בעצם, אם ההורים שלך הביאו אותך לעולם כדי שיהיה מי שיטפל בהם ואיך זו אחריותך?!

טובה ככל שתהיי, את לא יכולה לתרום באמת לעולם אם את כל הזמן תומכת בהורים וזה אומר שהם הורגים את כל הפוטנציאל שלך - איך את לא מסוגלת להבין את זה?

והכי חשוב - את חושבת שאת לא יכולה בלעדיהם - כי טיפחו אצלך את התחושה שאת תלויה בהם כספית, ומבחינת מגורים, תחבורה ורפואית... וזה לא נכון!

במהלך הקשר הבאתי לך כמה מאות שקלים כדי שיהיה לך כסף כיס ולא תהיי תלויה בהורים מבחינת תרופות, נסיעות וכו' ואם היה נדרש היית קונה גם חופשי חודשי.

מבחינת מגורים - את אמרת לי בעצמך שיש לא מעט רגעים שאת מרגישה שאת רוצה לברוח מהבית - ואני הצעתי לך בדיוק את זה במסגרת מגורים ביחד... שהיו אמורים להתחיל בעצם רק עוד מעט, אבל אם הייתי יודע עד כמה המצב חמור ובלתי אפשרי הייתי דואג למצוא לך חדר או אפילו יחידת דיור לבד כבר מזמן! את זו שהתעקשת להיות קרובה להורים כי את לא יכולה בלעדיהם והם צריכים אותך... ולכן גם לא תפסת בשתי ידיים את הרעיון לגור ביחד לא בקריות אלא רק ניסית לשכנע שנשכור כמה שיותר קרוב לתחבורה להורים.

הם גם טיפחו אצלך שזה נורא שתסחבי איתך דברים ולכן המחשב שלך הוא בעצם מחשב נייד שנייח בחדר שלך ואת לא מזיזה אותו כבר כמה שנים - נגיש לאמא שלך שתוכל בכל רגע להכנס לפייסבוק ולאימייל ולכל דבר שאת אולי רוצה להסתיר, וגם את הנטבוק את לא לוקחת איתך כי הוא כבד מדי! אז יש רק מקום אחד שאת יכולה לעבוד שם וזה הבית... אבל זה לא נכון - כי בבית יש כל הזמן מריבות ומתחים וזה משפיע עלייך, אבל "אין ברירה אחרת", לפחות עד שיסתיימו הלימודים שגם ככה ההורים משלמים ואת לא מרגישה עם זה בנוח...

אז זהו שתמיד יש ברירה אחרת!

אני רציתי לשכור לך חדר קרוב לאורנים כדי שתוכלי לשים שם את המחשב ולעבוד ולא להיות תקועה בחדר אצל ההורים.

רציתי לעזור למצוא מלגות ותוכניות לימוד אחרות שעולות פחות כסף ולחסוך להורים שלך את השכר לימוד ולא להיות תלויה בהם אבל את רק דחית כל הזמן - "כי זה כבר לא רלוונטי".

אמרתי לך שאין לי בעיה לתת לך את הכרטיס אשראי שלי עם מסגרת 20,000 כדי שתוכלי לקנות לעצמך כל שאת רוצה, וזה אומר גם לשלם על הלימודים אם צריך, שכירות על איפה שתגורי (אם אפשר באשראי), וגם ריהוט, חשבונות שוטפים, ביגוד, אוכל...

היית יכולה להשתחרר מההורים כבר מתחילת סמסטר אביב שעכשיו נגמר - בזבזת 4 חודשים של סבל מיותר עם ההורים שלא היית צריכה לעבור!

אבל התעקשת אחרת, החלטת שאת לא ראויה לאהבה שלי ושאת לא מוכנה לוותר על ההורים ושהם תמיד במקום הראשון ואת באחרון. וגם התעקשת לעבור את הסבל הזה בלעדי.

כל שאני יכול לקוות, הוא שהבנת מהחוויה הזו שגם עכשיו כשאני לא איתך ההורים עדיין עושים לך רע בל יתואר ושזה רק מוכיח שאת חייבת להשתחרר מהם בהזדמנות הראשונה.

אז עכשיו ההזדמנות תגיע מיד אחרי שתסיימי עם המבחנים והעבודות - ואז לא יהיה שום דבר לגיטימי (=תירוץ שאת מספרת לעצמך או הורים מספרים) שיחזיק אותך בבית ההורים.

עם קצת מזל תמצאי עבודה קטנה לקיץ (בקייטנה?) שיהיה לך כסף משלך שתצברי מעכשיו, ותפני אלי כדי להגיד לי את האמת.

עם פחות מזל, תבזבזי את חודשי הקיץ בלחפש עבודה לשנת הלימודים הבאה - אבל לפחות תדעי שאין לך בשביל מה להישאר בבית.

בלי מזל בכלל... ההורים שלך יצליחו לדכא אצלך כל תחושת ערך עצמי ותבטלי את עצמך לחלוטין למענם, וגם אם תמצאי עבודה לא תעזי לעזוב לפני שתצברי מספיק כסף כדי ש"תוכלי להרשות לעצמך". כל כך מיותר כשאני כאמור יכול להביא לך 20,000 כבר עכשיו רק כדי שתוציאי את עצמך מהסיוט הזה כבר

אבל היא לעולם לא תצליח, כי היא לא מכירה אותך ולא יודעת מי את באמת. אין לה שמץ של מושג. וגם השקרים הרי התחילו רק בגללה ובחודש האחרון בקשר והם לא את באמת.

ובגלל זה היא כל הזמן נדבקת להגיד בשמך משפטים כמו "אתה לא יודע מי אני באמת". אעלק.

כי בחורה שמכירה את עצמה ומצהירה על עצמה ומספרים עליה שהיא לעולם לא משקרת - תשקר על עצמה בפני הבחור הראשון שהיא נפתחת בפניו.

תספר לו דברים תלושים ולא קשורים למציאות על אמונה בקסם וב"ילדי אינדיגו" ושכל חייה לא היה לה בפני מי להיפתח כי זה בכלל לא מה שהיא אלא סתם אשליה.

וגם האהבה העצומה שלה כלפיו בטח סתם אשליה? אה, את זה אמא שלך כבר לא יכלה להסתיר כי אמרת את האמת לגבי זה ולכן זה לא הוזכר.

אבל זה לא מנע ממך לשקר בגלל אמא שלך לכל האנשים הקרובים מחוץ למשפחה - אעלק את יכולה לספר לכל החברים שלך ולבטוח בהם והם לא שופטים.

בגלל זה את שיקרת גם להם - כי הם הרי לא שופטים, אה?

אחרת איך יכולת להגיד למישהו שאני קמצן כשהשקעתי בך כ1,000 שקל לחודש - וזה כולל מעילים במאות שקלים, סרטים, בילויים, וכו'?!

ורק אמא שלך זו שהתלוננה שאני משקיע וביקשה שאפסיק!

אחרת איך יכולת להגיד שמפריע שאין לי רכב ומסיעים אותי כל הזמן - כשכל פעם שדיברנו על זה ומיוזמתי אמרת שזה לא חשוב בכלל והסכמת שתמיד אפשר לקחת ספיישל אם צריך,

ורק אמא שלך לוחצת, ושבכל הקשר הסיעו אותי אולי 3 פעמים וגם אז שאלתי כמה פעמים אם זה בסדר בכלל שאני מבקש!

אחרת איך יכולת להגיד שהגזמתי עם הפגנות חיבה מול ההורים ואמרתי מול אבא שלך דברים בהקשר הזה - כשאת יודעת שהיו לנו מספר שיחות על זה והפסקתי לחלוטין חודשים לפני?

שבכלל לא נגעתי בך משום בחינה יותר משבועיים עד שזה התפרץ במסיבת פורים ביום שישי וגם זה כמובן רק בגלל כל מה שאמא שלך עשתה כדי למנוע מאיתנו מגע!

וגם אז... את יודעת את האמת - שכמעט הכל את יזמת ורק ביום שישי ההוא אני יזמתי, וגם זה בגלל שאמא שלך גרמה לך בכוח לא לחשוב על זה כי שיגעה אותך כל הזמן ואז לא היתה לי ברירה והייתי חייב ליזום. אחרי שבועיים! ועדיין, זה כמעט תמיד היית את, רק אמא שלך זו שדיכאה אצלך כל דבר בקשר לזה.

אבל עד כמה שאמא שלך תנסה היא לעולם לא תצליח, עמוק בלב את יודעת את האמת - ואת יודעת שאם זה היה תלוי בך היינו שוכבים כבר בחודש השני, ורק בגללי דחינו את זה. אז איך אפשר בכלל להאשים אותי?

ועל זה שכל אלה סיבות טיפשיות לוותר על אהבה גדולה, אפילו אם לא מסתדרים עם ההורים בכלל, אני אפילו לא טורח להלין...

אבל כמובן - השקר הגדול ביותר היה שלמרות שלחברים ה"קרובים" סיפרת שנפרדנו בגלל ההורים, ורק צירפת לזה שקרים נוספים, לי ולכל מי שהכיר אותי סיפרת שזה לא קשור בכלל להורים... כמובן שזה היה ברור שזה שקר מוחלט, ועדיין עשית הכל כדי להסתיר את האמת בנוגע לזה. אפילו עכשיו את לא מודה.

אפילו עכשיו כשאמא שלך ממשיכה לשגע אותך ולעשות לך את המוות ברמות קטסטרופליות למרות שכבר 3 חודשים שאני לא שם!

ואת עדיין בוחרת להיות שם איתה מאשר לתת לאמת לשחרר אותך. מזעזע.

והדבר החשוב ביותר שלמדתי מהידיעה על השקרים שלך - שאפילו לאנשים הקרובים, ואפילו לאנשים שאמרו לך לא לוותר עלי,

אפילו להם היית חייבת לשקר כדי שיוכלו לקבל את זה שויתרת על הדבר המדהים שהיה בינינו.

שאף אחד פרט למשפחה שלך לא באמת חושב שזה היה טוב עבורך, וזה אומר שגם את לא יכולה להאמין בזה.

כי אחרי הכל, את המשכת לאהוב אותי למרות כל השקרים שהאכילו עלי, למרות כל הדמוניזציה ולמרות הדרך המעוותת בה גרמו לך לראות אותי.

ואם גם מבעד לכל זה, הסתרת האמת, שטיפת המוח הכללית ובעיקר זו שנגדי, שינוי המציאות רטרואקטיבית כדי שתתאים למה שמנסים לשכנע...

עדיין המשכת לאהוב אותי, אז תארי לעצמך איך תאהבי אם תגלי את האמת. שאני אפילו טוב יותר ממה שתוכלי לדמיין. ושאמא שלך רעה יותר ממה שאפשר אפילו להמציא.
אבל כמו שאמרתי, כוחות הרשע לעולם לא ינצחו כי כוחות הטוב לא יתנו להם. אני חזק מאמא שלך, והיא הולכת ליפול.

הדברים שנרשמו כאן נרשמו בשיא תקופת הלחץ והמתחים, כשהייתי חייב לפרוק ולהגיד לך מה שעל ליבי.

אז עוד לא ידעתי (או בעיקר הדחקתי) שהכל תוצאת ההתערבות של האמא הנוראית שלך שעשתה הכל כדי להפריד בינינו, ועוד האמנתי שאם תדעי - תעשי מה שנדרש כדי לתקן.

ועדיין, דווקא כי טענת שגרמת לי סבל, חשוב שתדעי את האמת.

אגב, אתמול בהרצאה בתנופה אמרו במפורש שכדי לתחזק קשר צריך לעשות דברים כל יום, אפילו כמה פעמים ביום - רגעי אושר קטנים, וככה מגדילים את רמת האושר הכללית. את אמרת שלהיפגש פעמיים בשבוע זה מספיק, אני לא הסכמתי איתך, ובסופו של דבר היו גם שבועות שנפגשנו רק פעם אחת... עלק פערים שלא ניתנים לגישור - זו הדרך היחידה שאפשר לנהל מערכת יחסים בריאה ואוהבת! והייתי מוכן להתפשר על זה ולחכות עד שנגור ביחד ואז סוף סוף זה יקרה. אבל אמא שלך לעולם לא תיתן לך לנהל מערכת יחסים בריאה.

וכל כך חבל שאת עדיין לכודה איתה במקום לברוח כמה שיותר מהר. בכל אופן, לענייננו:

זה לא אמור לעניין אותי ADD, עומס רגשי או כאבי בטן, את הגבת בצורה נוראית ל"שעה".
במקום להגיד סליחה על איך שהתנהגת וממשיכה להתנהג,
במקום להתנצל על זה שלמרות שהבטחת ואמרת, את עדיין לא נותנת לי שבוע, או 5 ימים, או 3 ימים, כי שוב הוכחת שלמילה שלך אין באמת ערך כי הלימודים, וההורים, והשינה-בריאות ולא יודע מה תמיד יבואו קודם, גם על חשבון הבטחה מפורשת שאמרת ש"לא משנה מה" וזה ציטוט מדוייק שלך, בכל מקרה תתני ותקיימי את ההבטחות שלך בחופשת סמסטר,
וכמו שזה נראה עכשיו אפילו לא בטוח שנראה סרט בפסבדו אניברסרי ב26 לחודש,
העיקר הבטחת "סרט כל שבוע רק בגלל שזה כל כך חשוב לך".

אז אחרי כל זה, וכל מה שאמרתי, וכל שאת מבינה מזה,
את היית אמורה להגיד באופן מיידי שתתני לי חד משמעית לתת כל שאני רוצה, ושלא אדאג בכלל מזה, כי את מבינה כמה זה חשוב לי וכמה רע היה לי עד עכשיו וכל שנדרש ממך הוא לקבל,
ובמקום זה את אומרת שתבדקי? שאת צריכה לעבוד על עצמך כדי לקבל?* שאת עוד לא יודעת בכלל כמה תוכלי?!

יש לך בכלל מושג כמה נורא זה נשמע אחרי שמישהו מתוודה בפנייך שהוא מוכן לתת לך הכל ושזה יבוא על חשבון כל דבר, למרות שבמשך 5 חודשים את מתעללת בו ולא עומדת במילים ולא עושה שום דבר שבאמת חשוב** לו למרות שאת מבטיחה, חוץ מכמה נקודות אור מסכנות שגם עליהם הוא היה צריך לשלם בדם? וזה כשהוא קופץ בכל פעם שאת רק אומרת לו לעשות משהו בשבילך ואת אפילו ל-א ד-ו-א-ג-ת  ש-י-ר-ג-י-ש שאת מעריכה?
זה פשוט נוראי, ובתור ידידה באמת היית צריכה להגיד לו שיזרוק את החברה הזו כי היא לא ראויה ל1/10 ממה שהוא מחשיב אותה.

* זו כמובן לא את שאומרת את זה - את אמרת שלמדת לקבל את העובדה שכזה אני ואת אוהבת אותי ככה, אבל זו אמא שלך במלוא הדרה - היא הרי לא רצתה לקבל ממני כלום אף פעם ושיגע אותה כמה שאני נותן לך (וגם לה). זה כל כך בולט עכשיו כשאני קורא את זה שוב וכואב לי ועצוב לי שלא צעקתי באותו רגע שאמא שלך תלך לעזזל! כי אם לא תלך לבד אני הולך להכניס אותה למוסד לחולי נפש בעצמי על כל מה שהיא עושה לך!

** מבין הדברים הב-א-מ-ת חשובים שהבטחת ולא קיימת:
- משלוח מנות לאשרת***, כי עדיין לא מצאת את הזמן/הדרך לברר את הכתובת שלה, גלויה דרך האפליקציה היא כבר לא תקבל.
- לספר לי באמת כל מה שקורה איתך כדי שאדע, לפחות על בסיס שבועי (רציתי דו יומי).
- לתת לי להיות מעורב בעבודות שנותר להגיש - כדי לוודא שיהיה לך שבוע חופש מהכל - שבוע כבר בטוח לא יהיה, חופש מהכל את אפילו לא רוצה - למרות שסיכמנו מראש שאת חייבת!
- לבוא לישון אצלי לפחות פעמיים במהלך חופשת סמסטר.
- לבוא אלי או לפחות לחיפה 5 פעמים במהלך חופשת סמסטר.
- צימר או לפחות 24 שעות בחופשת סמסטר או לפחות להיפגש 3 ימים ברצף (ללא לילות).
- דייט מחוץ לבית שלך / בבית שלך מבלי שיהיו בו הורים בוולנטיין.
- לתת לך להתפנק בהלבשה תחתונה סקסית.
- סקס (לא בתור הבטחה אלא בתור הבטחה לפוטנציאל סקס שבכלל לא היה).
- לראות סדרות - והתכנון היה לפחות 3 סדרות קוריאניות  - אחרי  הראשונה או השניה רואים קופידון/להיות אריקה, על סדרות אחרת שחשובות לי אפילו לא שמעת עדיין!
- לשבת לתכנן את כל הסמסטר הבא ולהחליט ביחד מה אפשר מה לא ומה עדיף - עשוי עוד לקרות, אבל כשיש פחות מ3 ימים מלאים לטפל בזה, כבר אין לי מושג באיזו מידה או מתכונת

{כמובן שלא קרה, למרות שהיה ריב על זה ביום שלישי הנוראי והבטחת שבכל מקרה נעשה את זה, אבל מרגע שאמרתי משפט אחד מסכן כל ההבטחות שלך ירדו לטימיון, אפילו אלה מאותו יום. די מדהים שאני אמור לספוג את כל זה ולהגיד תודה, אבל את לא מסוגלת להתמודד עם משפט אחד שאמרתי בלי לרוץ לאמא ולתת לה את כל השליטה שעוד נותרה בחייך -

כי לפני הקשר היא שלטה בהכל, ומאותו רגע שפנית אליה ויתרת על כל מה שעוד נותר בשליטתך בעקבותיו.}

דברים שקיימת (בחופשת סמסטר, ללא התייחסות לחשיבות):
- החתונה + לישון אצלי (פעם אחת).
- באת פעמיים לסדנת זוגיות, גילחת אותי ואפילו באת אלי פעם אחת לבד.
- עשינו קניות ביחד, וזה אפילו היה לתחפושת. נתת לי להשקיע בך כסף ולא מעט.
- ראינו סרט בקולנוע פעם אחת בתחילת החופשה ופעם שניה אחרי המבחן.
- יצאנו לבלות במסעדה פעם אחת (אחרי אחד הסרטים, אפילו שזה היה בלב המפרץ כי ממילא היית צריכה להיות שם ולא נסעת במיוחד), וזה אפילו  היה כולל דג.
- הכנת לי את הסייטן, והראת לי איך את מכינה בראוניז.
- ביקרנו את אבא שלי - לא משהו שרציתי אבל היה חשוב לך והיה צריך לקרות מתישהו.
- מסיבת פורים - שוב לא משהו שממש היה משנה לי אבל היה חשוב לך.
- השיחה של "השעה", למרות שזה לא היה בתכנון הראשוני.

ועדיין, למרות כל זה וכל שספגתי ממך, זה עדיין לא מסיר לרגע את האושר העצום שחווינו ביחד כשאמא שלך לא התערבה (או בעיקר כשאמא שלך לא הצליחה להתערב), לא משנה כהוא זה את האהבה שלי כלפי מי שאת באמת ולא מי שאמא שלך כופה עלייך להיות, ולא משנה במיליגרם ממידת הנכונות שלי לעשות הכל בשבילך, כדי להוציא אותך מזה, ושתהיי באמת מאושרת. וזה לעולם לא ישתנה, אני אהיה שם בשבילך ואחכה לנצח.

לכבוד הבחורה הכי מדהימה בכל סולם (פרט לזוגתי האהובה מכולם), אני עדיין מעריך ומעריץ הרחק מאי שם,  וזוכר בערגה איך השתלטנו על העולם...
מתנצל על היותי לעיתים בלתי אפשרי, אל תתני לכך להעיב על ידידות של שנים.

במלחמה כמו במלחמה, אין דבר כזה שאין דבר כזה.

ואני הולך להילחם בכל החזיתות, לפחות בכל מה שנשאר מהחודש הזה...

אז אני חייב לנצל עד המקסימום את הכלים שברשותי - קטנים ככל שיהיו - אולי זה יהיה הנפוליאונצ'יק שינצח את הקרב הבודד שיכריע במערכה.

ואולי לא, והרעש שלו רק יחריש כלי שיכולתי להשתמש בו מאוחר יותר - כי הפעם הוא כבר לא יקשיב.

אני לא יודע, מאוד רציתי שיהיה לטובתי כשאצטרך, זה היה הנשק הסודי שיכל לשנות את הנתיב במלחמה...

אבל בחנתי את הסיכויים - וזה לא נראה שיכול להיות מועד טוב יותר, לא אחד שיכולתי להעריך שיהיה, ואי אפשר עכשיו להאשים שאני פוגע בלימודים שלך. אז תקפתי.

אני פונה אלייך בתור האדם השפוי היחיד

את כל הזמן לבד, את לא יכולה לבטוח, ואין לך על מי.

את נאלצת להסתמך על זרים ואנשים כאילו קרובים, אבל את לא באמת יכולה לספר להם שום דבר.

גם לאמא שלך את לא יכולה לספר כלום כי היא לא באמת מבינה... וברור שלא מבינה אותך,

כי שתיכן אנשים שונים כל כך והיא רק מנסה להפוך אותך למהדורה שניה שלה במקום לתת לך להיות מי שאת באמת.

וכל כך רע לי עם זה.

ואני לא יכול להגיד לך, כי שכנעת את עצמך (או שגורמים אחרים שכנעו) שאת לא יכולה לבטוח בי, השד יודע למה!

וזה למרות שאין אדם שיותר האמנתי בו בכל חיי ואין אדם שאני ממשיך להאמין בו אפילו עכשיו, 3 חודשים אחרי.

וזה למרות שמעולם לא אכזבתי אותך, וזה למרות שמעולם לא בגדתי בך וגם לא באמון שלך בי, אלא רק פקפקתי באמינות שלך כשיש כאלה שמנתבים אותה כל הזמן למקומות לא טובים והיא אפילו לא מודעת.

ולא פגעתי בך. לא באמת, ובטח שלא כמו שתיארת את זה.

אם זה באמת היה כמו שתיארת כבר מזמן היית נמצאת עכשיו במוסד לחולי רוח - ולו בגלל כל מה שעושים לך בבית.

ובכל מקרה סלחת, ובכל מקרה את לא כועסת, ובכל מקרה אני חסר לך... אז צאי מזה כבר!

תפסיקי לתת להם לשלוט לך בחיים, בראש ובלב!

תני לעצמך להשתחרר ולהחזיר לעצמך את הדבר הטוב ביותר שהיה בחייך, את הדבר הטוב באמת היחיד שהיה בכל 25 שנותייך...

בבקשה ממך, אני לא יכול יותר עם הדאגה הזו ומבלי לדעת שאת בסדר 

כי אני יודע שאת לא, אבל איתי לפחות טיפה יותר טוב. וכל כך מגיע לך את זה. ומגיע גם לי

ומה לעשות כשהרוע הוא סרטן שאת חיה איתו? שאת גרה איתו? שאת לא יכולה בלעדיו?

ושכל הזמן שולח נגדך עוד גרורות של נזקים מצטברים? שאי אפשר איתו אבל את חושבת שמסוכן מדי לכרות אותו בבת אחת?

אז אני אדם טוב, את יודעת את זה, ואני לא יכול לתת לרוע לנצח. אני לא יכול לשבת בשקט כשאני יודע שעם הזמן משמידים אצלך כל חלקה טובה.

לא משנה מי הוא בשבילך ולא משנה מה את חושבת - אני לא מסוגל לתת לרע לנצח אותך.

ואני לעולם לא אוותר, על מה שאת יכולה להיות, על מה שאת אמורה להיות, וגם לא על מה שאת עכשיו.

בינתיים שלחתי לך טנא פירות לשבועות שצריך להגיע לביתך ביום ראשון, וצירפתי ברכה:

תזכורת שתמיד אהיה שם בשבילך

בלי להתחשבן ובלי לשמור טינה, כי אני לא יכול אחרת
כי הבטחתי, ושום דבר לעולם לא יוכל לשנות את זה.

כי שום דבר שיקרה לא יכול לשנות את האמת.

והאמת היא שכל ההאשמות המשמעותיות כלפי הן דברים שאמא שלך עשתה וממשיכה לעשות כל הזמן ואני מעולם לא עשיתי, אבל נעשתה השלכה עלי.

והאמת היא שכל הדברים הנוראיים לכאורה שעשיתי או אמרתי הם לא באמת נוראיים, וגם את לא חושבת ככה באמת - זה רק שכנוע עצמי.

והאמת היא שכל שאר הדברים שנאמרו עלי הם לא יותר משטיפת מוח של אמא שלך, ואם את עדיין לא מבינה את זה את לבטח תביני לבד בהמשך.

והאמת שכל השאר שנאמר... הם פשוט שקרים. ואת יודעת את זה. ואת גם יודעת שאני יודע את זה. ואם את בכל זאת משקרת, למרות שמאוד קשה לך לשקר, רק מוכיח כמה את לא באמת יכולה להאמין שאוותר לנוכח האמת - אז את עושה הכל כדי לגרום לעצמך ולי להאמין בשקר, ולו כדי שאסכים לנוכח השקר.

אבל זה לא יעבוד. האמת בשבילי היא ערך עליון, ואני לעולם לא אתן לשקר להכתיב את ראיית העולם שלי או לקבוע בשבילי מה לעשות. לעולם.

אם את רוצה שזה ייגמר, הדרך היחידה תהיה להגיד לי את האמת, כל האמת, ורק את האמת. אבל את לא מסוגלת. כי את לא באמת רוצה שזה ייגמר.

במבט לאחור, אני לא יודע אם הייתי צריך לשלוח.

מהרגע הראשון אמרו לי לא לעשות כלום, לתת לך להתגעגע, לתת לך לסבול לבד ולהבין מה את צריכה לעשות.

אבל אני מעולם לא רציתי שתסבלי, וזו בעצם היתה הטעות הגדולה מכולן -

לא לקחתי בחשבון שעם הרוע שאופף אותך אין בכלל אפשרות שלא לסבול, והדבר היחיד שיכולתי הוא להקטין את הסבל על ידי הרחקתך ממקור הרע.

כל עוד לא הרחקתי, כל עוד הבלגתי, הדחקתי ווויתרתי, הפיצוץ היה בלתי נמנע. כי זה לא היה תלוי בי מעולם, רק בגורמים שלא בשליטתי שחותרים לפגוע - בי, בקשר וכמובן בך, כי הם רוצים אותך כנועה ומתרפסת, אם יהיה לך אופי זה יהרוס להם את התוכניות... מפתיע שלכל ניצן של שינוי או שבריר יצירת אופי אצלך הם קראו "מפלצת"?

לסיכום במבט לאחור הייתי צריך לקחת את שיא האהבה שלנו בתום 3 חודשים למקום בו אני אומר לך חד משמעית שזה או הם או אני, ואם את לא מוכנה - לעבור מיידית לידידות בלבד. רק זה היה יכול להציל אותך ממה שקרה ומה שקורה עכשיו.

על כל השאר, עד כמה שהתחרטתי והצטערתי על זה, אפשר להגיד בביטחון שזה לא היה יותר מרק עוד פלסטר מקומי.

זה לא נאמר מכעס, זה נאמר כי זו האמת.

את טוענת שתמיד הערכת כל מה שעשיתי, אז עזבי שאי אפשר בכלל לתאר מה עשיתי ואדם אחר לא היה סתם מעריך אלא היה במינימום מנשק לי את הרגליים, רק על זה שאני מוכן לספוג את השטויות שלך ושל המשפחה שלך מבלי לקום וללכת, שלא לדבר על זה שאני ממשיך לעמוד בהבטחות שלי למרות שאת לא עומדת בשלך, ועוד להתנצל על זה שאני כועס אחרי כל מה שעושים לי...

את גם מוסיפה לטעון שלא הרגשת שאני מעריך "כל מה שעשית", בזמן שלא עשית כלום! מתי *באמת* עשית משהו למעני או ויתרת על יותר משעת שינה? אני אפילו לא אטרח לשאול מתי ביקשת מאמא שלך שתוותר.

וזה בזמן שאני ויתרתי על כל מה שאפשר, רק כדי שלא לפגוע בך, ועל זה את טוענת שזה ש"הרגשתי שאני מוותר" זו חלק מהבעיה שגרמה לך לפגוע ברגש כלפי?

ואחרי כל זה, וכל השקרים שאת יודעת טוב מאוד שהם שקרים ובכל זאת אמרת אותם, את עוד מעזה לטעון שהייתי צריך להאמין בך יותר?

את עוד אומרת שהייתי צריך לקחת בחשבון שמערכת יחסים איתך היא גם מערכת יחסים עם ההורים שלך?!

אז לא, מערכת יחסים איתך היא לא מערכת יחסים עם ההורים שלך. היא מערכת יחסים איתך נטו. וגם אם את מגה קשורה להורים שלך ברמות חולניות את חייבת לשים את זה בצד אם את רוצה קשר. אחרת בחיים לא יהיה לך, וזה לא בגלל שכל הגברים הם זבל, אלא בגלל שאף אחד שהוא לא זבל לא יהיה מוכן להתפשר על הדברים שאת מבקשת, כי לכל מי שהוא לא זבל מגיע יותר ממה שאת מוכנה להציע.

ואם איפשהוא, את גם באמת מאמינה שהריבים שלנו היו מוגזמים, כשכל מה שרבנו היה על זה שאנחנו לא נמצאים מספיק ביחד, מכל הבחינות, ועל הדברים שאמא שלך עושה,

אז צר לי אבל את חיה בסרט. אנשים רבים כל הזמן, על דברים שחשובים להם, על דברים מהותיים באמת, והם עדיין נשארים ביחד.

אף אחד לא יריב איתך על זה שלא נפגשתם אתמול, הוא פשוט יקום וילך או ידפוק לך ברז בעצמו בפעם הבאה. לאף אחד לא יהיה אכפת מאמא שלך ומה היא חושבת, כי היא לא אמא שלו, הוא לא חייב לה כלום והיא לא מעניינת אותו בכלל. וכשהיא תעבור את הגבול - והיא הרי בטוח תעבור את הגבול כי אין לה שום דרך אחרת - הוא יקום וילך. ואם נדמה לך שיש בעולם אנשים שיקבלו את אמא שלך בתור אמא של בת הזוג שלהם שכל הזמן מתערבת אז את טועה בענק. גם לאנשים חסרי ביטחון עצמי כמו כאלה שאולי איכשהוא יסכימו להתמודד יש את נקודת קצה הסיבולת.

רק אני הייתי מוכן להבליג על הכל ולתת לך את כל הזמן וכל מה שאת צריכה, כי באמת הערכתי אותך, כמו שלא ידעת שאפשר, ולעולם לא תדעי שוב.

ועוד משהו קטן, אם את באמת יכולה להגיד עלי "סיכנת את מערכות היחסים האחרות" בגלל שטויות כמו להביע דיעה מנוגדת או להפגין חוסר כבוד, אז זה רק אומר שמערכות היחסים שלא יכולות לעמוד בזה שוות לתחת. אם את שמה באותה נשימה גם את מערכת היחסים עם ההורים, אז אני באמת מרחם עלייך אם הם מוכנים לוותר עלייך בגלל זה למרות כל מה שאת עושה עבורם וחושבת עליהם.

אבל מה לעשות, ככה זה קשר ראשון, אין לך את הנסיון ואת חושבת שטויות ומוציאה דברים מפרופורציה, כי את ילדה קטנה שלא חוותה כלום ולא יודעת שום דבר.

אז כשאין על מי להסתמך, את נאלצת לסמוך על האדם היחיד שאי אפשר לסמוך עליו - אמא שלך, ולהאמין משום מה שהיא לטובתך. כאילו שהיא מסוגלת בכלל להיות לטובת מישהו ולא רק לחשוב על עצמה. והיא לא. והיא לעולם לא תשתנה. אם כבר זה כנראה רק יעשה גרוע יותר עם הזמן. לטובתך, אני רק יכול לקוות שתביני את זה כמה שיותר מהר ותפסיקי לבזבז את החיים שלך לשווא.

שמההתחלה אמא שלך עשתה הכל כדי להרוג את הקשר בינינו. את אולי לא מוכנה לראות את זה עכשיו, אבל יגיע השלב בו תודי בזה בעצמך. הרבה זמן הדחקתי את זה, עד שלא יכולתי יותר וזה הוביל לריבים. זה הדבר היחיד שהוביל לריבים, גם אם לפעמים היה נדמה אחרת.

אבל בשום שלב לא רציתי לשים אותך במצב בלתי אפשרי, אז לא אמרתי לך את זה ונתתי לי,לקשר ולך לספוג רק כדי שלא תצטרכי לבחור ביני לבין אמא שלך. אני לא מושלם*, יש הרבה שאני מתחרט ומתנצל ויכולתי לעשות אחרת. אבל עמוק בפנים את יודעת שגם אם הכל היה מושלם אמא שלך היתה מוצאת דרך להרוס.

כשיגיע השלב הזה, צרי איתי קשר.

* אחד הדברים שאני לא מושלם בהם הוא האמונה שלי.

האמונה שלי מאוד חזקה, וגם עכשיו אני ממשיך להאמין בך כמו שאת לא יכולה לדמיין שאפשר. אבל כמו שאמרת לגבי העולם הפנימי שלי, גם לאמונה שלי נכנסים חלקים של חוסר אמונה, חוסר אמונה נפרד, שלא קשור אלייך.

שאמא שלך תצליח להרוס, שאמא שלך תשפיע עלייך לרעה, שאיזה אדם אקראי ברחוב יעליב אותך ויגרום לך להרגיש רע כל היום, או שמרצה תפגע בך ותקחי את זה קשה מדי... יש מליון דברים שיכולים לקרות, ועד כמה שבהתחלה רציתי להאמין שכל זה לא משנה ונתגבר על זה ביחד, עם הזמן היה מעט מדי "ביחד" ויותר מדי דברים אחרים, ולא הרגשתי שאת משתפת אותי כמו שרציתי, כמו שצריך כדי שנוכל באמת להתמודד עם הכל ביחד, וכבר לא יכולתי להאמין שהדברים האלה לא ישפיעו.

וזה פגע באמונה. שוב, לא באמונה בך. באמונה ב"עולם". זה לא תירוץ, זו האמת.

והאמת היא גם שאם היית נותנת לי הזדמנות, הייתי מוכיח לך - שבהנתן האפשרות, אפשר ביחד להתגבר על הכל, אפשר לשים את העולם בצד ולהתמקד באושר הפנימי בעולם הפרטי שלנו, ובמקביל לשפר את העולם החיצוני! את המיטב משתי גישות החיים שלנו.

אבל רק אמונה זה לא מספיק, צריך גם לתת את התנאים כדי לאפשר לה לקרות.

אולי לאדם מאמין (דתי למשל) זה אחרת, אבל אני לא אדם מאמין שגרתי, אצלי אני משליך האמונה שלי על העולם ואת העולם על האמונה. זה לא "פער שלא ניתן לגשר עליו", זה כלי עבודה מדהים שצריך ללמוד לנצל לטובה. ואני יודע שאין אדם אחר בעולם שהיה יכול לנצל אותו יותר לטובה ממך, את רק היית צריכה לאפשר לעצמך, ואז באמת שהכל היה מושלם.

ואולי הדברים שנאמרו עכשיו כבר ידועים לך, אבל זה לא משנה את הצורך שלי להגיד אותם בכל זאת, כי הם האמת, כל האמת ורק האמת, ואני לא יכול אחרת. לעולם לא אוכל אחרת.

פעם גם אצלך זה היה ככה, וכל כך חבל שזה כבר לא.

אבל אני עדיין מאמין בך, וליכולת שלך להתגבר על הכל ולחזור להיות האדם המדהים שאת יכולה להיות. זה לעולם לא ישתנה.

אמא שלך טעתה.

כי אפילו אם הייתי האדם הכי לא מתאים בשבילך שאפשר, רק בגלל מידת הנכונות היינו יכולים להתמודד עם הכל. ומידת הנכונות שלי לא פגה במילימטר. אפילו עכשיו, ולמרות הכל.

אני לא יודע אם זה יהיה באמת 3 חודשים. 3 חודשים זה אחרי סוף הסמסטר וגם המבחנים. זה יהיה 3 חודשים רק אם תפני מיוזמתך.

אבל אני לא יודע אם אוכל לחכות כל כך הרבה זמן. אולי זה יהיה עוד חודש וקצת, כשאפגוש אותך באורנים בזמן הלימודים.

זה מרגיש מעט מדי, זמן קצר מכדי להיות בטוח שתוכלי להשתחרר מאחיזת המלחציים של אמא שלך (אם זה אפשרי בכלל). אבל אולי לא תהיה ברירה.

אני אגיד לך שיש לי הרבה מה להגיד, אבל אין טעם שאגיד אם הכל כתוב, מעט על הדף שאני אביא, הרוב בבלוג בשבילך שפתחתי.

ואני מבקש ממך, מתחנן, שאם נותרה בך שמץ הערכה כלפי, גם אם את לא רואה טעם, גם אם את לא רואה צורך או סיבה, גם אם את כועסת עלי שפניתי אלייך ככה... שבכל זאת תכבדי אותי כמו שלא כיבדת אותי מאז הפרידה, שלא נתת לי את הפגישה שביקשתי, ואפילו לא שיחת טלפון בת שעה, שאחרי 5 חודשים של קשר וחודשים ארוכים של כאב, לפחות תתני לי את המתנה האחרונה הזו, ההתנצלות הסופית שמעולם לא באמת נתת לי... ובאמת תקראי את הכל.

אפילו שזה ארוך, אפילו שזה מייגע, אפילו שזה מכאיב, אפילו שתגידי שאין טעם.

בבקשה ממך, אני מתחנן, אני לא יודע מה עוד, אבל תעשי את זה באמת. תבטיחי את זה לעצמך ותדעי שאת בטוח מקיימת.

כי באמת שאין לי שום דבר להסתיר ממך, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. פעם גם לך לא היה שום דבר להסתיר ממני, עכשיו יש, וזה התחיל עוד בתוך הקשר והחל מהמשבר הראשון של אמא שלך שאמרת לי בעצמך שהיא גרמה לך להרגיש שאת מוכנה לוותר על כל סיכוי לאושר וכל זוגיות רק כדי שלא תגרום לך להרגיש ככה יותר! וזה המשיך אחרי, יחד עם מליון מכות כואבות של העולם החיצון, לימודים ומה לא, ולכן היה לי קשה להאמין לך. לא הפסקתי לרגע להאמין בך, אבל כשאני לא יודע מי מדברת איתי, קשה לי להאמין לה. זו כל האמת.

ועוד אני אגיד, שאני שמח שלא עברת לבד את החודשים הראשונים לפרידה. זה הדבר שהכי הרג אותי, שהכי הדאיג אותי, שהכי לא יכולתי לחיות איתו. שלא רק שאת עוברת ואני אפילו לא יודע מה, את גם עוברת את זה בלי תמיכה ובלעדי. אז זה טוב שיצאת עם מישהו, אפילו אם זה היה מוקדם מדי, לפחות לא לבד.

ועכשיו, אחרי שאמרתי,

אני רק מבקש שאת תדברי ותספרי לי את האמת. אבל את כל האמת ורק אמת, 99% אמת זה 100% שקר. אם לא על הכל, אז לפחות ב2 נושאים.

1. למה ב"שיחת פרידה" חזרת ואמרת שסלחת ואת ממשיכה לאהוב אותי וזה לא ישתנה לעולם, שלא יהיה לך אחר, למרות שהתנגדתי,

שנהיה ידידים, גם אם בפחות קשר ממה שתכננו בהתחלה, שנראה סרטים לפעמים ונדבר שיחות קצרות בטלפון...

ויום למחרת נשלחה אלי הודעה ששיקרת ולא סלחת, שאת לא אוהבת, שהקשר מתנתק מיידית. בהמשך גם נכתב שהפסקת לאהוב עוד קודם ולפני שנפרדנו. עוד נכתב שזה שהפסקתי לבטוח בהבטחות שלא קיימת גרם לך להפסיק להאמין בי (ואחרת היית מאמינה והיינו נשארים ביחד), ושאת אף פעם לא משקרת ולכן כל כך פגע בך שלא האמנתי לך.

ושבוע אחרי כבר יצאת עם מישהו אחר ושבועיים אחרי כבר קראת לו חבר שלך.

2. למה, כשהכרנו את סיפרת לי כמה עוד מתקופת הבית ספר היסודי תמיד היית לבד, איך צברת חברים לא מי יודע מה רק כדי שיהיו לך אנשים בחיים אבל לא ממש היית איתם בקשר, איך גם בתיכון צברת עוד כמה שהיו אפילו חברות טובות אבל עדיין לא באמת יכולת לדבר איתן, ואיך היית בטוחה בזמנו שלעולם לא תכירי אדם שמבין אותך באמת, ושוב היית לבד.

איך רק באוניברסיטה הכרת אנשים שאת באמת יכולה להסתדר איתם, עם ראיית עולם דומה וטעמים דומים, ועדיין זה לא שאפשר לדבר איתן על הכל, זה שלא שהטעמים דומים בכל תחום - ותמיד אפשר לדבר עם כל אחד בעיקר על נושא אחד ועל השאר לא. איך היה לך כל כך קשה כשטיפלת באח שלך אחרי התאונה והרגשת שאת לבד.

ואז כשהכרת אותי, הכל השתנה. איתי את יכולה לדבר על הכל, לחשוף את כל הסודות, את כל הדברים שאי אפשר לספר לאף אחד אבל אני מאמין בהם גם. "אף פעם לא תהיי לבד" זו הבטחה שהבטחתי לך בגלל שזו הבטחה שיכולתי לקיים, כי הבטחות אני תמיד מקיים ולכן אני לא יכול להבטיח כלום בלי להיות בטוח שיש לזה כיסוי, וידעתי שאני תמיד אוכל לדבר איתך על הכל, ותמיד אוכל להיות שם בשבילך, ותמיד אוכל להבין מה את אומרת, אם רק תדברי איתי ותתני לי להבין, לא בלחץ זמן ולא במגבלות, ואיתי את הרי לא צריכה כאלה!

ואני לעולם לא אפר את ההבטחה הזו, לא משנה מה את תעשי, העולם יעשה, או מה שלא יהיה. הבטחות אצלי זה סלע, וודאי וודאי הבטחות כאלה.

ולמרות זאת, את גם ויתרת על זה, וגם אמרת במפורש שאף פעם לא היית לבד, לא לפני שהכרת אותי ולא אחרי.