אמא שלה: אז את חוזרת לשנה נוספת כדי לסיים עם זה כבר, נכון?
היא: מה פתאום, אני רוצה לעבוד ואין לי כוח ללימודים.
אמא שלה: אבל שילמתי כבר.
היא: מה? לא היית צריכה לשלם מראש, זה כל שנה בנפרד, למה עשית את זה?
אמא שלה: זה לא שיש לך משהו טוב יותר לעשות עכשיו.
היא: רציתי למצוא עבודה כמורה בשביל הסטאז'.
אמא שלה: את גם ככה לא תמצאי עבודה בלי תעודת הוראה.
היא: אבל יש לי אישור לימודים ותואר, אין סיבה שלא אמצא.
אמא שלה: אין טעם שתנסי, את ממילא לא תצליחי.
היא: אני בכל זאת אנסה.
אמא שלה: את לא. יאללה גם רשמתי אותך למעונות שיהיו לך פחות הפרעות ותוכלי
לסיים, ממילא נשארו לך רק 5-7 קורסים, תני פוש אחרון ותסיימי
{את
החיים שלך ואז תהיי כנועה ושבורה בדיוק כמו שאני רוצה. בגלל זה גם הכרחתי אותך כל פעם לתת "פוש אחרון" כי ידעתי שכל אחד כזה ישבור אותך}.
היא: טוב, אמא. אז זה אומר שאין טעם לחפש עכשיו עבודה אם אני חוזרת לשנה
שניה, נכון?
אמא שלה: ברור שלא, מה הטעם? למה את צריכה כסף בכלל?
היא: טוב, אז מה אעשה עד הלימודים?
אמא שלה: תירקבי בבית איתי ואני אשגע לך את השכל במשך עוד חודשיים כדי
להרוס את המעט אופי שהצלחת לגייס בתקופה האחרונה בינות לשברים.
היא: את באמת אמרת מה שאני חושבת שאמרת?
אמא שלה: כן, גם ככה אין טעם להסתיר כי את בכל מקרה הולכת לעשות בדיוק מה
שאמרתי.
היא: נכון אמא.
אמא שלה: יופי, אז זה הוחלט.
השיחה הזו מוצגת כמובן בהקצנה, אבל כל קשר למציאות בכלל לא מקרי. אם כבר, התיאור אופטימי יתר על המידה כי המציאות שלה הרבה יותר גרועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
