LikeNoBodyElse

טוב לא באמת.

איך אני יכול לוותר על האהבה הגדולה ביותר בחיי, וכפי הנראה גם האחרונה בחיי?

אבל ויתרתי מלנסות לעשות משהו, עכשיו זה כבר באמת שלא בשליטתי וכל שנותר לי הוא רק לחכות ולראות מה ילד יום -

אולי געגוע אצלך? אולי ההבנה שאת לא יכולה להמשיך לחיות בבית הזה וחייבת לצאת משם בכל דרך אפשרית, אפילו אם זה אומר לחזור אל זרועותי?

אני לא יודע, וזה גם לא משנה כי זה לא תלוי בי, אז ויתרתי מלחשוב על זה או לנסות.

אבל דבר אחד נותר כשאלה בוערת שאני לא יכול להפסיק לחשוב עליו:

האם את באמת יוצאת עם מישהו אחר? עצם זה שקראת לו "חבר חדש" מקטין משמעותית את הסיכוי, כי איך אפשר לקרוא חבר למי שאת יוצאת איתו בקושי שבוע? הרי בשבוע הראשון כפי הנראה, (ואני לא יודע באמת, זה רק מבוסס השערות ובירורים לא מדוייקים בכלל,) בכלל לא יצאת מהבית, ובטח שלא בימים הראשונים אחרי הפרידה שהיו במקרה לגמרי חמישי, שישי ושבת... וראשון כבר היית צריכה ללמוד.

אז זה אומר שרק ביום חמישי בשבוע לפני ששוחחנו יכולת להיפגש איתו לראשונה (ובגלל זה להגיד לידידתך ש"דברים הצטברו" ולא תוכלו להיפגש),

וזה אומר כמה, 2-3 פגישות עד עכשיו לכל היותר? וכבר לקרוא לו חבר? אפילו אנחנו לא היינו חברים עד השבוע השלישי לפחות.

אם את אכן יוצאת עם מישהו, זה לא באמת מפריע לי כי את פוגעת בי, את ממילא לא יכולה לפגוע בי ככה,

אם את יוצאת עם מישהו זה מפריע לי כי את פוגעת בך.

כי את פוגעת במי שאת באמת - שלא תתפשר על כל אחד, ולא תסכים לקבל את הדרישות של אחרים בנוגע לדברים שמשמעותיים עבורך, ולא תהיה מוכנה לוותר על מה שחשוב לך באמת... ואם את יוצאת עם מישהו, את מוותרת. וזה כל כך עצוב לי לחשוב על זה שאת עשויה לוותר על עצמך, על דברים מהותיים עבורך שבחיים לא רציתי שתוותרי עליהם, על הקסם הטהור והמיוחד שלך... סתם כדי להיות עם מישהו עכשיו שבכלל לא ראוי לך

ואם זה גם יגרום לך להרוס את עצמך או דברים בך בעקבות זה, זה בכלל יהיה נורא! ואת זה יהיה לי מאוד קשה לקבל.

אז אני מאוד מקווה שאת לא יוצאת עם אף אחד ולא תצאי לפני שתהיי מוכנה באמת, ושלעולם לא תוותרי על עצמך בשביל להיות עם מישהו... אלא אם הוא באמת ראוי ויש לו המון להציע. כי לא מגיע לך פחות מזה

אז דיברנו, גם כן נקרא לדבר

8 דקות שיחה, שנעו בין עוד שקרים לדברים לא ברורים והתחמקויות,

וקול חלש מאוד למרות שיומיים אחרי הקול שלה היה עולץ ורגיל לחלוטין כשהיא דיברה עם אדם אחר... כלומר רק איתי היא לא יכולה לדבר.

וכמובן שהיא לא סיפרה כלום, ולא הסבירה כלום, ושוב האשימה בדברים תלושים ולא קשורים.

וכל שאני שואל הוא: למה?

פעם עוד חשבתי שזה משהו שעשיתי, אבל זה כבר ברור שלא משנה מה עשיתי אני לא אשם,

כי כל דבר קטן אפשר להעצים באופן גרוטסקי לנוראי, כל מחווה להטרדה וכל מילה לא נכונה כהוכחה לבעייתיות.

ובדיוק באותה צורה, כשלא מחפשים בנרות, על כל דבר אפשר לסלוח ולהבין. כמוני בעצם, אני תמיד סולח ומבין. על כל דבר. אפילו על זה.

עבר מאז שבוע, וכמובן שהיא לא יצרה שום קשר ואין ממנה שום סימן חיים.

ואני תוהה לעצמי, נגיד שזה יקח חודש, חודשיים עד שאשמע ממנה שוב.

האם היא תוכל לכעוס עלי עד אז?

על דברים בתוך הקשר שהיא בעצמה אמרה לסיגל שכבר סלחה לי "מכל הלב"? על דברים שבכלל לא עשיתי אחרי שהקשר נחתך חד צדדית?

על דברים שאמרתי? - ואני לא אמרתי שום דבר פרט לאמת, והיא יודעת את זה. לא פגעתי באף אחד, לא האשמתי, לא דרשתי. רק ביקשתי כבוד.

וכן, קצת הרמתי את הקול.

אני אדם נוראי, שבועיים אחרי שאני לא שומע כלום ממי שאני אוהב, אחרי שחתכו קשר בתער חד שהגיע משום מקום, והאשימו אותי בדברים נתעבים,

ואז כשאומרים שהדרישה שלי לדבר בטלפון (בטלפון!) היא מניפולציה "כמו שאתה תמיד עושה" ואני אמור לקבל את זה בשיוויון נפש?

קשה לי להאמין שתוכל לכעוס עלי עד אז, אפילו בטלפון היא לא היתה מסוגלת להפגין כלפי כעס כשהוא לא אמיתי.

אז אם לא תכעס, האם תוכל לשנוא?

על זה שגרמתי לה לאהוב אותי (או לחשוב שהיא אהבה לפי הדברים שאמרה לסיגל. אעלק לא אהבה - זה היה אמיתי יותר מהחיים עצמם!),

על זה שאהבתי אותה (ואני עדיין מאוד אוהב) וגרמתי לה להרגיש אושר (וזה כבר בטוח היה אמיתי והיא לא יכולה להתכחש),

על זה שפגעתי בה בתוך הקשר (כי אף אחד לא מושלם, והיא פגעה בי המון ואני מעולם לא חשבתי לכעוס עליה על זה).

על זה שאחרי שחתכו ממני בגסות, בלי לתת לי שום הזדמנות, עדיין אמרתי שאני לא מוותר, ואתן לה כל זמן שידרש.

על זה שאחרי שחתכו בבשר החי וניתקו איתי קשר באופן מוחלט, בלי שום התראה, בהודעות נאצה במייל ומבלי לענות לטלפון, עדיין לא ויתרתי.

על זה שמבלי ליצור קשר (כי הבטחתי במייל), עדיין השארתי פה ושם פתח תקווה, דברים זעומים ובקושי קיימים אבל עדיין שם למי שרוצה למצוא.

על זה שאחרי שבועיים, בעידוד סיגל, התקשרתי. וביקשתי לדבר בטלפון. ושלחתי כמה סמסים ומיילים. כי עדיין לא ויתרתי.

על זה... שגם אחרי חודשיים (בתקווה שזה לא יקח כל כך הרבה) היא תגלה שאני עדיין לא מוכן לוותר?

אני באמת שואל אתכם (ובעיקר אתכן) -

אם אהבת פעם מישהו, האם את באמת יכולה לשנוא אותו רק בגלל שזה נגמר והוא ממשיך לאהוב? רק בגלל שאיפשהוא, עמוק בפנים, זה מכאיב לך שהוא לא מוכן לוותר על האהבה הזו למרות שאת ויתרת?

האמת, אני עוד לא יודע אם חזרתי.
חיפשתי פוסט מהעבר, תהיתי מה באמת קרה מאז...
וובכן קרו כמה דברים.
נפגשתי עם ההיא שמוזכרת בפוסט הקודם, טוב זה לא היה, למרות שדווקא בפגישה היא התנהלה הרבה יותר טוב מבטלפון וכבר הייתי מוכן לתת לה פוטנציאל. אבל כאמור היא לא רצתה מאיזו סיבה מטופשת ולא כזה שינה לי.
הכרתי במקביל בחורה אחרת שהיתה בזבוז זמן כי היא רצתה אותי ואני לא רציתי בה שום דבר, לא משנה כמה ניסיתי וזה נגרר לכמה חודשים עם הרבה און אוף ביניהם שכאמור לא הובילו לשום דבר מיוחד חוץ מדייט מהמם אחד על גג האוניברסיטה... שכמובן שקרה רק בזכותי אבל עדיין משהו.
התחלתי ללמוד וזה לוקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי.
הייתי מאז ב2 מערכות יחסים שלקרוא להן נוראיות יהיה הדבר הטוב ביותר שניתן להגיד עליהן, שכמו תמיד השקעתי המון בשביל לקבל בעיקר כלום בתמורה.
וזה לא שזה בגלל שיצאתי עם כוסיות, אלא מהסיבה הצפויה השניה - כי הן היו משוגעות כמובן.
לראשונה היתה רתיעה ממגע, מלהיפתח ובכלל מלהיות אמינה כי היא שיקרה לי מההתחלה ורק אחרי שנתתי לה הזדמנות בכל זאת התחיל קשר ממשי שגם בו בעיקר הייתי מתוסכל אבל לפחות ניסיתי לעשות בשבילה עד שהיא התחילה להתרחק ולבסוף התרחקה לחלוטין מיוזמתה.
לשניה דווקא היה המון אינטרס במגע, ולמעשה היא האדם החביק והחם (מבחינה רומנטית ולאו דווקא מינית בלבד) ביותר שהכרתי עד אז, ישנו מחובקים ביחד והכל, אבל היו לה מספיק בעיות נפשיות אחרות, ולמרות כל הטוב שהיה בי (ושעלה פי עשרות מונים על כל הקשרים שהיו לה עד כה והיו לה הרבה), היא עדיין לא אהבה אותי, וכנראה בדיוק בגלל זה - כי הייתי טוב מדי ומחוץ לליגה שלה בכלל. אז הצעתי הפסקה ושנחזור להיות ידידים ואז נראה, והיא החליטה לבסוף להפוך את זה לפרידה סופית.

את החצי השנה האחרונה עם זאת, העברתי באושר שמעולם לא חוויתי.

כי הכרתי את האדם הכי נכון עבורי, שהיינו כל כך דומים למרות רקע שונה, ואהבנו באמת ובתמים כמו שילדים יודעים! והיא ביטלה אצלי את חרדת הנטישה לחלוטין כי הבטיחה שאין מצב שלא תהיה שם בשבילי עד סוף הימים והתעקשה על זה, נתנה לי כל מה שיכולתי רק לדמיין, אהבה אותי לחלוטין מכל הלב ובכנות אינסופית ומכל הסיבות הנכונות, ונתנה לי מכל הבחינות וגם בתחום החום והמגע כי היא יותר חביקה מהקודמת :)
והיא אפילו לא היתה משוגעת! אבל מה, הרי לא יכול להיות מושלם באמת. אמא שלה היתה המשוגעת.
ועם כמה ניסיון שהיה לי בהתמודדות עם ליקויים נפשיים אצל בת הזוג, יש לי אפס ניסיון בהתמודדות עם לקות נפשית אצל הוריה... ודווקא עם המזל שלי, אמא שלה סופר דומיננטית בחיים שלה, שומרת אותה עם רצועה קרוב אליה, לא נותנת לה בכלל לצאת מהבית בלי רשותה, וכמובן ראתה בי איום לא נורמלי על הקשר העמוק והחולני שיש לה עם הבת שלה, שלמרבה הצער גם אמפתית לכאבה של אמא וחווה אותו על בשרה.

אז אחרי 3 חודשים של אושר מוחלט, ועוד שבוע וקצת של אושר מופחת עם כמה ריבים קטנים בין היתר בעקבות המצב המופרך שבקושי אפשר לראות אותה וכמעט ואי אפשר לראות אותה אחרי 8 בערב... היה  משבר ראשון.

לא שלנו, המשבר היה של אמא שלה, אבל זה איים להרוג את הקשר כי היא גרמה לה להרגיש שהיא לא יכולה להיות בקשר עם אף אחד כשאמא שלה מרגישה ככה. ואז גם אמא שלה החדירה לה לראש כל מיני מחשבות לא לעניין כמו שאני משוגע וכו'. מאז הכנות האינסופית כבר לא היתה קיימת, והרגשתי שמסתירים ממני דברים וזה הוביל למתחים ולהאשמות, וכמובן הרבה תסכולים.
ואחרי שבועיים כאלה שאפילו לא היה זמן לדבר בהם על המשבר שלה בגלל מבחן חשוב, היה עוד משבר, הפעם בקשר, כמובן מונע על ידי אמא שלה, שבו יצאתי מהכלים וצעקתי עליה אחרי אכזבה קשה ומתסכלת במיוחד (בגלל משהו שאמא שלה שינתה ברגע האחרון בלי להודיע).
אמנם יצאנו מזה עם כמה מסקנות, אבל אי אפשר להגיד שהשארנו את זה מאחורינו. חוץ מדבר אחד - היא הצהירה על אהבה עד כלות ולעולמים, לא משנה מה, אפילו במצבים כאלה... רק שתתרחק מהם עד שיעבור זעם.
שבוע מתוח נוסף אחרי, כשהמבחן עדיין שם ואמא שלה דומיננטית מתמיד כי היא "בתקופה לא טובה עכשיו" ולכן כל התוכניות שלנו לא שוות כקליפת השום ולא יקרו, היה מיני פיצוץ נוסף, ושוב אמא שלה עשתה לה את המוות, וניסינו לשקם ואפילו היה טוב, אבל אמא שלה כמובן היתה חייבת להרוס הכל מיד אחרי רק כי היא לא קיבלה מה שרצתה - שליטה מלאה.

אז היתה מסיבת פורים בשישי בו הייתי מאוד לא שמח (אם כי ניסיתי לשוות מראה חיובי בשבילה ואולי גם הצלחתי), למרות כל התוכניות והתחפושות שהיא הכינה, והסבל שלי היה די ברור, והיא לא יכלה לפצות בשבת כי שוב אמא שלה השתלטה על כל היום פרט ל4 שעות מסכנות שהיינו ביחד! בראשון ושני, שוב כמובן עם אמא שלה כל היום ואי אפשר להיפגש, ובשלישי...
אחרי שבאמת הייתי מתוסכל לחלוטין ורק רציתי לראות אותה שוב כדי לחבק ולצאת קצת מהבאסה, גיליתי שאני עדיין תקוע בירושלים בשעה 3 בצהריים (והיא הרי הולכת לישון ב8!) והתפלק לי בטלפון...
האשמתי את אמא שלה באחד הדברים  שהיא בטוח עשתה - שזה דיברה עם רופא השינה ששתיהן ביקרו  (וכמובן שהיא היתה איתה בחדר, כמו תמיד) בנוגע לבעיות השינה שלה - כדי שיגיד לבת שלה שתלך לישון כל יום ב8. כי זה הרי מאוד הגיוני שזה מה שרופא מומחה לשינה יגיד לבחורה בת 25. ואם אמא שלה אמרה אז זה בטח נכון.
וזה היה "הקש ששבר את גב הגמל" לדבריה, וניתק את הקשר.

למרות כל האהבה, למרות כל ההבטחות, למרות כל הדרישות שלא אעז לחשוב שיש סיכוי שאי פעם זה יגמר כי היא תמיד תהיה שם בשבילי

NO MATTER WHAT לא משנה מה יהיה מה יקרה ומה אני אעשה... כיף חיים, הא?
מאז, וזה היה כבר לפני 3 שבועות, נהיה רק יותר גרוע, ואתם בטח לא רוצים אפילו לדעת.
אבל אם בא לכם בכל זאת, מוזמנים לקפוץ לבלוג שפתחתי בשבילה, למקרה שאי פעם תראה אותו:
http://blog.tapuz.co.il/onlyforyou1 כי שם אני לא אפרסם שום דבר שלא מיועד לעיניה, אבל כפי הנראה יש הרבה דברים שהם כן לעיניה.

ההשערה שלי, שגם אם נחזור, היא כנראה כבר תהיה משוגעת. זה עדיין לא אומר שלא אקבל אותה חזרה, משוגעת ככל שתהיה, אתם הרי כבר יודעים שיש לי מספיק נסיון בזה...

אה, וגם אשרת כבר לא בחיים שלי בגלל איזו שטות, אבל דווקא סיגל הפכה להיות מאוד רלוונטית ואנחנו מדברים עכשיו יחסית הרבה. אנה דהתה לכלום, ולמרות שנפגשנו בירושלים יום לפני יום שלישי המקולל (אעלק פעמיים כי טוב), אנחנו לא ממש מתקשרים.

אז אני לא יודע אם חזרתי, אבל יש מצב לא קטן שיהיה לי מה לפרוק - זו בכל זאת האהבה האחרונה בחיי, ואם אני לא אשמע ממנה שום דבר במשך חודשיים זה עשוי להיות די קשה. ואני לא הולך לפרט את הקשיים שלי בבלוג שפתחתי בשבילה.

אז אולי זה יהיה כאן. ואולי זה יהיה הפוסט האחרון לתקופה הקרובה עד ששוב אחזור.

עד הפעם הבאה,

שלכם